הזכוכיות משקשקות

אנטי הירי


אסור לשרוף את הבית.

היה צריך להקיץ בלילה אל תוך דבר־מה חמור וקשה. תרתי אחר מכנסַי, אבל עוד לא הייתי ער לגמרי ובלית־ברירה יצאתי בתחתונים. במסדרון מישהו אמר: אסור לשרוף את הבית. עמדו שם גברים עם רובים בידיים. לא היה מנוס מלפסוע עם שחר באותו יום סתיו, יחף ובתחתונים, בין השיחים הרטובים עד לאסם ושם לחכות. זה היה אסם ריק למחצה, חציו מלא בחציר. ובכן חיכינו, והשיבולים היבשות עיקצצו מדי פעם בפעם.

נשמעה ירייה, ובבית השתררה דממה. החלונות התנפצו ועמוד הטלפון קרס, והבית נראה אז קצת כמונו, עירום למחצה. לא היה מנוס מללכת בלילה לישון בבית אחר ובבוקר לשאול מהבעלים מכנסיים כדי לחזור הביתה, לבית שהיו בו בכל מקום רסיסי זכוכיות. לא היתה ברירה אפוא, היה צריך להזעיק לשם נגר מצויד בחותך זכוכית והכל הסתדר בו־ביום.

בבוקר התחילה לנשוב רוח. קצה עמוד הטלפון וחוטי החשמל נגררו הלאה מהכביש. הזכוכיות שהתנפצו נאספו וסולקו. על השולחן שבבקתה חתכו אז שמשות חדשות, משקופי החלונות נפתחו מהצדדים כי לא היו בהם צירים והזגוגיות הוכנסו למקומן הקודם. החלונות הותקנו כמקודם.

הרוח שאיווששה במרומים הכחולים של אותו יום סתיו וכמו־כן על־פני האדמה והשיחים, גגות העץ וענפי האורנים, נשאה אתה הלאה משם את עשן הטי.אן.טי שהתפוצץ. ממילא כבר לא נשאר עשן כה רב שהרוח תוכל לשאת. אבל בלילה הבית נטול החלונות ודרך העפר שהגרמנים דהרו לאורכה באופנועיהם ובמכוניותיהם נהיו נקיים כמו רצפה הנרחצת בערב החג. גם בהם לא נשאר עוד הרבה מה להשחית תחילה ולנקות בדיעבד.

אך דומה שהבריות מתעוררות כשהזכוכיות בחלונות שוב משקשקות במשקופים כמו מקודם, ושוב אפשר, בשקט ובשלווה, לתכנן עמוד טלפון חדש ואת כל השאר.



הסופר אַנְטִּי הִירִי נולד בכפר קוּיְבָנְיֵמִי שבצפון־מערב פינלנד ב-1931 ומת בעיר אֶסְפּוֹ הסמוכה לבירת ארצו ב-2016. ב-1958 קיבל הִירִי הסמכה לשמש כמהנדס, מקצוע שהעסיק אותו במשך רוב חייו במקביל לכתיבתו הספרותית, שכללה רומנים, סיפורים קצרים ותסכיתים.


הארץ
לדף תרגומי סיפורת מפינית

Skip to content