פֶרְנַנְדּוּ פְּסוֹאָה
היֹה היָה באחד מפרבריה של ליסבון איש שקראו לו סִילְוָה. כאשר לא היה עוד בחור צעיר, התחתן אותו סִילְוָה עם איזושהי אלמנה שהבת שלה כבר כמעט היתה אשה. אשתו של סִילְוָה התייחסה אל בעלה בשתלטנות למן ההתחלה, ובתו החורגת, במקביל להתבגרותה, סייעה לאמהּ אף יותר ויותר כדי לסובב את אביה החורג על האצבע הקטנה.
סִילְוָה נהפך לסמרטוט גמור. האישיות שלו נהייתה כלֹא היתה, כמוה ככוח רצונו וכמקומו. הן בחיי הבית והן בחיי המעשה הוא נהפך לעבד מוחלט המתמסר כל־כולו לרצונה של אשתו, וגם זה רק כאשר לא שימש עבד נרצע לרצונה, ולפעמים אף לגחמתה הרגעית, של בתהּ.
מכיוון שהשליטה בזולת מביאה לזלזול בו, והזלזול, מצידו, מאפשר הכל, אשתו של סִילְוָה, אף־על־פי שלא היתה קלת דעת מעצם טבעה, נסחפה מחמת הנסיבות ובגדה בבעלה. המאהב שלה, גבר שאותו היא כינתה “בן־דודי” אך ורק מחמת החיבה שרחשה לו, ועל אחת כמה וכמה כדי לשדרג אותו, קיבל קידום עד שכמעט נהפך לדייר קבע בבית. וסִילְוָה, שלא היה יכול עוד להתעלם מתפקידו המיני של האדם הזה במצב הנתון, נאלץ להשלים עם נוכחותו, לקבל אותו, לחייך אליו ולהראות לו, במלים ובמעשים גם יחד, איזה תענוג נפלא מסיבה לו שהותו המתמשכת של הזר המתארח בבית.
לימים סידרה אשתו של סִילְוָה את העניינים כך שהמאהב שלה ימונה מטעם סִילְוָה עצמו הן לתפקיד מנהל משק הבית שלהם והן לשמש רשמית בעל רכושם ונכסיהם. כך הוסיפה לנהוג גם בהמשכו של הקשר, והיא מיצתה בהדרגה עוד ועוד את שליטתה בבעלה, שנעשה חיה התורמת את חלקה למנגנון שבמסגרתו עברה, ממש כמו בגלגל שיניים, אילוף וביות.
באותה העת החזיק סִילְוָה ברשותו את חיית המחמד שלו, תוכּי, עוף שכבר היה בא בימים ומשום כך לא הצטיין עוד במיטב צלילותו: יותר מאשר לדבּר היה צורח, וכל אימת שבכל זאת דיבר, תמיד חזר ואמר שוב ושוב אותו דבר עצמו. יום אחד, כמתבקש, נמאס לאשתו של סִילְוָה לגמרי מהקשׁקשׁת הקולנית של הציפור: היא הורידה אפוא את הכלוב מן הוו שעליו היה תלוי בחצר ומכרה את הכלוב ויחד אתו את התוכי לעובר אורח מזדמן.
כאשר חזר סִילְוָה בלילה הביתה, וגם כעבור דקות אחדות עדיין התפלא למה אינו שומע את קולו הצרוד של התוכי, הוא מיהר לצאת לחצר וחיפש את הכלוב, אבל מכיוון שלא ראה אותו הוא נכנס בחזרה הביתה ובחדר האוכל שאל את אשתו איפה התוכי.
“מכרתי אותו”, ענתה לו, והבת החורגת צחקה. סִילְוָה הלך משם כדרכו ולא אמר שום דבר.
הוא ניגש לחדר השינה ושלף את אקדחו מהמגירה שבשידה, אחר־כך חזר לחדר האוכל ובשתי יריות שלוות ומדויקות, בזו אחר זו, הרג את אשתו ואת בתו החורגת.
לקח: אומות אימפריאליות ושתלטניות השואפות להתפשט, היזהרו תמיד ביחסכן אל התוכּי!
הסיפור “התוכי” הוא אחד מ-33 יצירות פרוזה מאת פרננדו פסואה הכלולות בספר “פסואה פי שלושים ושלושה” שיראה אור בהוצאת כרמל בסתיו הקרוב.