הכלניות הלבנות

אווה טיקה


מאז ומעולם אהבתי את האביב, במיוחד את הזמן שבו פורחות הכלניות הלבנות. נהגתי אז לצאת מהשכונה לאורך יובל הנהר, ואחר כך להתקדם במשעולים של אתר הנופש העירוני עד ליער. פה ושם נראו כלניות, אבל חורש הכלניות שלי היה עדיין רחוק משם. חציתי את הנהר לאורך הגשר, שם עמדה חורשה שצימחה עצי אלמון ודובדבנייה זקנים, וכלניות פרחו שם יותר מבכל מקום אחר, אבל קודם כל היה צריך למצוא את מקומן.

בוודאי לא הייתי היחידה שגילתה את המקום, אבל דימיינתי שאני בעליו. כשביקרתי בו, מעולם לא ראיתי אף אחד אחר, אף לא כשהיתה עונת הכלניות בעיצומה. בסופו של דבר ראיתי, ועוד איך, ואז הכל השתנה.

כשהגעתי לשם בפעם הראשונה, נבע הדבר ממקריות. עברו מאז כעשרים שנה, ובעת ההיא הייתי צעירה ועתירת תקווה הרבה יותר מכפי שאני באביבים הנוכחיים. תוחלתי היתה כה עזה, שלפרקים האמנתי כי הנה היא מתגשמת בלי משים. הכלניות הרי ליבלבו, הטבע נמלא ירק עדין ובמעלה הפלג פיכפכו המים.

קיוויתי ככל הנראה שאפגוש איזה אדם, גבר. דימיינתי שפגישות כאלה אפשריות גם במשעול המטיילים. הן אפשר שקיים גבר אשר יבוא ללקט כלניות בדיוק באותו מקום, בדיוק כשאני אהיה שם. הוא יבחין בי, נחליף כמה מלים על היום היפה, על האביב, על שפע הכלניות. לפי התרחיש שלי היה גם הוא אמור לייחל בסתר ששנינו ניפגש, וכיוון שייחל זמן כה רב לפגישה, האפיר שערו בינתיים. זה התאים לי משום שגם אני לא הייתי עוד צעירה. עכשיו אני בכל זאת יודעת שהייתי אז צעירה: רק צעירה עשויה לדמיין דברים כאלה ולהאמין שייתכן כי יתרחשו, למרות כל מה שהיא יודעת. אחרי ככלות הכל, מובן שידעתי כי גברים אינם יוצאים ללקט כלניות, רק נשים וילדים עושים זאת. קולותיהם נשמעו ברחבי אתר הנופש ומקצות המשעולים, ואילו הגברים באו לקראתי ועברו על פני, תמיד מיוזעים, אילמים ורציניים, ברכיבה על אופניים או בריצה קלה, לכל הפחות בהליכה מזורזת. דומה שמבחינתם היה מדובר תדיר בהישג או במשימה שהצריכה עמידה בלוח זמנים.

משאר הגברים חרגו רק אלה שעקבו במשקפת אחר ציפורים, וכן הגברים שהוציאו את כלבם לטיול. אלה וגם אלה התעלמו ממני. ובכן, הייתי צעירה משום שהאמנתי כי קיים גם גבר אחר, כזה שלא ימהר, בלי כלב ובלי משקפת, אחד שיבחין בכלניות ובאשה הפוסעת בגפה. הוא שיבחין בי, בבדידותי ובמשאלות לבי. הגזעים של עצי האלמון התעבו, ואשוחים קטנים התחילו לצמוח מתחתיהם. גם כשהאשוחים גדלו, עדיין היה לכלניות די והותר אור כדי לפרוח. הן הופיעו בכל אביב. הפלג הוסיף לפכפך כדרכו, מימיו הלבינו מרוב טין.

כשגיליתי לראשונה את מקום הכלניות, אירע הדבר דווקא בגלל הפלג. במקום שהפלג זרם בו מתחת למשעול, לא היו אלא כלניות מעטות, אבל פעם כשהחלטתי לעקוב אחרי הפלג מתוך גחמה רגעית, הגעתי כעבור שעה קלה לחורש מואר של עצי אלמון שעדיין עמדו בעירומם, ומתחת לאותם אילנות היה מצבור אדיר של כלניות. מדרון מתון הוביל משם אל גדות הפלג. על שפת המים צמחו נוריות, אחדות מהן עדיין לא הנצו.

זה היה מקום של רוגע, יפה ורחב ידיים, ואז הייתי מאושרת, לא ייחלתי לפגוש אף אחד. הבנתי שלמקום כזה טוב לבוא לבד וגם שטוב להיות בו לבד. בגפי חוויתי את המקום בשלמותו, בדרכי שלי. יכולתי להתמהמה, להתעכב ולהתיישב. הפלג והכלניות זכו לחיות שם את חייהם ואני את חיי. כשהתכופפתי להביט בכלניות מקרוב – שמעתי את פכפוך מי הפלג ועצי האלמון עמדו באור בלאט – לא נכספתי לשום דבר. שקט השתרר בתוכי, כאילו חדלה מודעותי לנשום כדי שיעלה בידה להבין משהו חשוב ומהותי דווקא בו ברגע.

אם הבנתי משהו, חיש מהר התפוגגה אותה תובנה, והתחיל לייסר אותי הרצון לשתף מישהו במקום וברגעים שביליתי בו. למרות זאת זכרתי את הפעם הראשונה וערגתי לשוב לרגע שבו לא נכספתי לאיש, הרגע שהחיים צמחו בו לכדי שלמות בבדידות – חיי שלי, עד כדי כך שלי שאפילו הצורך הבוער ביותר בחיי הזולת לא יוכל עוד לשנותם.

רגעים כאלה עזרו לי לשאת את תסכולי לנוכח תקוות השווא שלי, הן האדם שייחלתי לבואו לא בא לקראתי במציאות. אלה שבאו כשחלמתי בהקיץ נעלמו בקלות מבעד לסדקי האשליות, קלים כענן היו עד שלא ערגתי עוד אליהם.

במרוצת השנים, כשהזדקנתי ולא היה לי כוח ללכת את כל הדרך למקום הכלניות ובחזרה, רכבתי לשם על אופניים. ביער מדי פעם בפעם רכבתי, לפעמים גררתי את האופניים, הקשבתי והסתכלתי סביבי בשלווה. לפעמים השארתי את האופניים בצד הדרך ונכנסתי ליער בלעדיהם. לא ייחלתי עוד, הייתי רגועה וחופשית. בכלל לא עלה על דעתי לפחד. קיומי ביער היה תמיד בטוח.

זה שלוש שנים לא ביקרתי שם. די היה לי בשני אירועים שהוכיחו כי גם משמעותם של עניינים ומקומות חשובים עלולה להשתנות. הכלניות הלבנות עודן נמצאות שם. לא קל להשמידן. הן מושיעות את עצמן בשורשים אופקיים חדשים שהן מצמיחות מתחת לפני האדמה. רק כשהאשוחים גדלים יותר מדי והצל גובר, הן נכנעות.

הן פורחות ממש עכשיו, אבל איני הולכת אליהן, והכלניות הלבנות, בכל מקום שעודי רואה אותן, אינן נראות לי עוד כפי שנראו אז. אני מביטה בהן בפיזור דעת מחלון האוטובוס. אותו מקום בי עודו חד ופיזור דעתי ההולך וגובר אינו מטשטש אותו, אני תמיד רואה אותו בצלילות: בדרך שאני מדוושת לאורכה מתחלפים לסירוגין השמש וצללי העצים. פה ושם הכביש לח, גשם רך ירד בלילה אבל בינתיים פתחה השמש את הכלניות הלבנות. יום חול היום ורק אנשים מעטים באים לקראתי. כשאני מגיעה לפלג, אני משאירה את האופניים בשולי הדרך. איני נועלת אותם. שכחתי את המפתח בבית וממילא נראה לי מיותר לנעול: מי כבר יגנוב כאן אופניים? אני מתחילה לפסוע לאורך הפלג אל המקום החשאי שלי. הציפורים מזמרות. שוב אותו הזמן בשנה, אני חושבת לעצמי. בלבי מקננת ציפייה להרגשה מאושרת. היא אמורה לפקוד אותי לכל המאוחר בשלב הזה, אלא שהפעם היא אינה מספיקה, אני שומעת רחש מאחורי. יש כאן עוד מישהו מלבדי. אני מעיפה מבט לאחור: גבר בלי כלב ומשקפת. הוא בא לראות כלניות כמוני, הנה סוף סוף בא.

או אולי ראה את אופני, אולי דווקא אותי, והתחיל לעקוב, מחשבה מסוימת במוחו, כדי להשיג אותי?

לא, הוא עוקב אחר הפלג. אך טבעי לעשות זאת. מאומה בו אינו מחשיד, הוא רק נוהג כמוני, מסתכל בכלניות. האומנם? צעדיו הולכים וקרבים. למה הוא נחפז?

כלום לא ייחלתי דווקא לזה, לגבר שיבחין בי? ובכן, הוא הבחין. אבל אני הרי כבר זקנה, מכל מקום מזדקנת. אם יראה את פני בוודאי יתאכזב וישוב על עקביו. האם הוא מביט בכלניות? לא, הוא צועד במהירות ובכבדות, רומס את הכלניות במגפיו. זה גבר אחר, לא הגבר שייחלתי לו. לבסוף עולה על דעתי לפחד. אני מחישה את צעדי, ובמקום שהפלג צר דיו, אני מדלגת לגדה האחרת, מטפסת במדרון, בורחת.

הוא שם לב לכך כמובן, מסתכל עלי מהגדה האחרת בדיוק כשאני מביטה כדי לראות אם עודו עוקב אחרי. הוא אכן עוקב כאילו אני מזמינה אותו. אני שומעת את המים ניתזים כשהוא צולח את הפלג, ואני רצה, משנה כיוון בחסות האשוחים הצעירים, מתעתעת בו ומתקרבת כך לאופני. הם מוטלים במקומם ואני נתקפת בהלה: מה אם הגבר ניקב את גלגליהם? אבל האופניים כשורה, ולמזלי הם גם לא נעולים. אני כבר חוצה את הגשר כשהגבר מופיע על הדרך. אני מוסיפה לדווש, שומעת אותו רץ, כלומר אין לו אופניים. אחר כך הוא נעלם. מדי פעם בפעם אני מסתכלת לאחור, ליתר ביטחון. אנשים אחרים באים לקראתי. אני נרגעת.

הדחקתי את כל העניין. לא חשבתי מה היה עלול לקרות לי. באביב שלאחר מכן, בעונת הכלניות, בכל זאת לא חזרתי לשם, וגם לא באביב שאחריו. לפני שלוש שנים צץ לי רעיון: להוכיח לעצמי שאני מסוגלת, אך ורק בגללי, לא עוד בגלל הכלניות. לא רציתי להשלים עם המחשבה שנוצחתי. חזרתי לשם ועכשיו אני מרוצה. דבר אחר צלול עתה בתוך תוכי: איני שוכחת. עודי רחוקה מהמקום והנה אני שומעת רעש אופנועים. הרעש הולך וגובר כל הזמן, למרות זאת אני מתקדמת ואז רואה את הנערים.

אופנועיהם הפכו את מדרוני הכלניות לעיסת אדמה שחורה, אבל הנערים מוסיפים לדהור. אין בהם שנאה לכלניות, הם רוכבים כך מסיבות אחרות, צולחים באופנועיהם את הפלג שוב ושוב במקומו הצר ביותר, בנקודה שממנה גם אני ברחתי. רעם מנועים ויללותיהם, קולות ברורים של צעירים וקללות מלוא כל האוויר. ריח הבנזין גורם לי להשתעל. אולם איני מצטערת, אני מרוצה: טוב שכך. קרה מה שהיה צריך לקרות. לשם מה נחוצים לי השלווה והרוגע שחיפשתי כאן בעבר? מהו המקום שתרתי בו אחריהם? הוא אינו קיים. אין מקום כזה.

אני מגיעה לדרך ופוגשת שם אישה בגילי. היא מקשיבה לרעש ונראית כעוסה.

“חוליגנים”, היא אומרת. “צריך להתקשר למשטרה. אסור לרכוב כאן ככה, לא?”

“באמת שאין לי מושג”, אני אומרת. “אבל איפשהו צריך לתת להם להשתולל”.

בחפץ לב ויתרתי להם על המקום, שישתמשו בו. כעבור זמן קצר חלמתי על שושנות הים. ערב קודם לכן צפיתי בתוכנית טלוויזיה שהמצלמה המתנועעת בה על קרקעית הים, צילמה שושנות ים הזעות בתנודה מתמדת, אבל שושנות הים בחלומי היו גדולות בהרבה. הן צדו בזרועותיהן את כל מה שזז והיה בהישג ידן, ואני זזתי, ניגשתי אליהן והתקרבתי, כבר הייתי בהישג ידן.



מתוך “ליל הפיתון” (1992)


הסופרת והמשוררת אווה טיקה היא מורה לביולוגיה בהכשרתה המקצועית. טיקה נולדה בעיירה ריסטינה (מזרח פינלנד) ב-1939 והיא גרה בכפר קטן במחוז קרליה הצפונית. היא פירסמה אחד-עשר רומאנים, שבעה קבצים של סיפורים קצרים וחמישה ספרי שירה. שניים מספריה, “שיבת הבן” ו”טבילת הדרקון“, ראו אור בעברית. ב-2010 זכתה על מכלול יצירתה לאות כבוד של המדינה הפינית.


הארץ
לדף תרגומי סיפורת מפינית

Skip to content