ליקט ותירגם מאלבנית: רמי סערי
העם האלבני, שהתפרסם בשבועות האחרונים בשל מדיניות הטיהור האתני שנוקט נגדו משטר העריצות ביוגוסלאוויה, הוא אחד העמים העתיקים בבלקן, וספרותו הגיעה במאה העשרים לאחת מפסגות יצירתה.
תושביו הקדומים של מערב הבלקן היו האילירים, אבות אבותיהם של האלבנים, וספרות יוון ורומא מתייחסות לקיומם בכמה וכמה עדויות בכתב. מדינותיהם השבטיות הראשונות הוקמו במאה הרביעית לפני הספירה, ועד ששועבדו לרומא השתרעה ארצם על-פני רוב שטחי יוגוסלאוויה, קרואטיה, מקדוניה ואלבניה של ימינו. פלישת השבטים הסלאוויים לחלק זה של הבלקן במאה השישית לספירה דחקה בהדרגה את האלבנים מצפון-מערב חצי-האי אל מחוזותיהם העכשוויים: אלבניה, קוסובו, מונטנגרו וצפון-מערב מקדוניה. דוברי אלבנית חיים גם ביוון ובסיציליה, שאליהן הגיעו בתקופת השלטון העותומאני בבלקן ואחריה.
השפה האלבנית מהווה ענף עצמאי במשפחת הלשונות ההודו-אירופיות. בלשנים אחדים מעריכים כי היא שלב חדש בהתפתחות האילירית הקדומה, ואילו אחרים סבורים כי היא שריד מן הלשון התראקית. במהלך ההיסטוריה הארוכה שלה הרבתה האלבנית לשאול משפות אחרות (רומנית, בולגרית, סרבית, טורקית, יוונית, איטלקית וצרפתית), אולם שמרה גם על חלק ניכר ממאפייניה ההודו-אירופיים המקוריים. האלבנית נחלקת לשני ניבים עיקריים: הטוסקית הדרומית והגגית הצפונית. לכל אחד מהניבים יש ספרות נפרדת, אך מכיוון שההבדלים ביניהם אינם מקשים בדרך כלל על ההבנה ומכיוון שהאלבנית התקנית היא מעין הכלאה בין שני הניבים, הרי כיום רווח במיוחד השימוש הספרותי בצורת לשון זו.
הטקסט המתועד הראשון באלבנית הוא משנת 1462: נוסח טקס הטבילה. גם רוב הטקסטים שנכתבו אחריו, במאות השש-עשרה והשבע-עשרה, היו טקסטים נוצריים מתורגמים. רק במאה התשע-עשרה נעשתה האלבנית לשון ספרות, בין השאר בזכות תרומתם של הבלשן קריסטופורידי, מתרגם התנ”ך והברית החדשה לאלבנית, ושל המשוררים הלאומיים ג’רג’ פישטה ונעים פראשרי. במאה העשרים החלה נאספת שירת העם האלבנית, המתאפיינת בעושר, ברבגוניות ובמקוריות. במקביל התפתחה ספרות ענפה ומעניינת הן בשירה הן בסיפורת.
בין חשובי היוצרים במחצית הראשונה של המאה ראוי לציין את פאן נולי (סופר, מתרגם, הגמון ופוליטיקאי), פאיק קוניצה (1942-1846; דיפלומט ואבי העיתונות האלבנית), מיטרוש קוטלי (1966-1907; סופר), ניקולה מיג’ני (1938-1911; משורר) ולזגוש פורדצי (1987-1899; משורר ומתרגם, אבי המודרניזם בשירה האלבנית). בקרב המשוררים כיום מצטיינים בעושר יצירתם עלי פודרימיה, ויסר ז’יטי, קאסים טרבשינה, ג’והיר ספהיו ולוליטה לשנקו. הסופרים הבולטים בספרות האלבנית בימינו הם איסמעיל קאדרה, דריטרו אגולי, נאסי לרה, דיאנה צ’ולי, מירה מקסי ונאום פריפטי.
ספריו של קאדרה (יליד 1935) תורגמו לארבעים שפות ובשנים האחרונות היה אחד המועמדים הקבועים לפרס נובל לספרות. באחד מספריו שתורגמו לעברית שם קאדרה בפי כומר זר, שנשלח למשימה באלבניה, תיאור שאינו מחמיא לתדמית הלאומית של בני עמו: “האלבנים הם בני עם קשוח ומפגר. כבר בהיוולדם מניחים למראשותיהם רובה, כדי שהנשק הזה ייהפך לחלק בלתי נפרד של קיומם… העם הזה חדור ביצר הכחדה שאינו מרפה ממנו, כלפי חוץ וכלפי פנים, וסופו להיכחד” (תירגמה מצרפתית דניאלה יבזורי, מתוך “גנרל צבא המתים”, ספריית פועלים, 1987). גם ברבים מספריו האחרים מתייחס קאדרה לתדמית עמו ולייחוד עברה של ארצו, לעתות המלחמה הארוכות בהיסטוריה המפותלת שלה ולגאולת-הדם, שנאסרה באלבניה רשמית רק במאה העשרים.
לצורך כתיבת המאמר חזרתי וקראתי בספרי המדף האלבני שלי. כותרי רבים מהספרים מרמזים על תלאות הגורל ועל הסבל האנושי באלבניה ובקוסובו: “הזעקה החנוקה” (נ. לרה, 1996), “אנשים סדוקים” (ד. אגולי, 1995), “חיוך בכלוב” (ע. פודרימיה, 1993), “זיכרון האוויר” (ו. ז’יטי, 1993). שם ביטאון אגודת הסופרים האלבנים הוא {” ,Drita@{\ האור”, ולא בכדי קיבל כתב-עת ספרותי, שהופיע לראשונה בטירנה לפני כשנתיים, את השם הגרמני, !{“) Mehr Licht@{\ עוד אור!”)
למרות הניסיונות השיטתיים לדכא את התרבות האלבנית בקוסובו ואולי דווקא בגללם צמחה במחוז עד פרוץ המלחמה הנוכחית שירה חריפה, עזת-מבע ואף בוטה, שזכתה בתרגומיה להערכה רבה גם במערב אירופה. כדוגמה יכול לשמש שירו של בץ’ צופאי (יליד 1970) “דיוקני משוררים”: “בוקובסקי שתיין / גינזברג דו-מיני / ורלן שוכב עם רמבו / מלארמה חי בבית-בושת / אפולינר כותב ספרי פורנוגרפיה / הלדרלין מטורף וכמותו גם / בודלר / מוריסון לא ימות לעולם / לזגוש הנטוש משוטט בין כוכבים. / החיים ממש נפלאים / אם אינך יודע עליהם שום דבר”.
הרקע ההיסטורי לחיכוכים בין הסרבים לאלבנים הוא בקרב קוסובו, שניטש בשנת 1389 בין הצבא הטורקי בהנהגת השולטן מוראד הראשון לבין צבא, שבו לחמו יחד חיילים אלבנים, בולגרים, בוסנים, הונגרים, סרבים, פולנים ורומנים תחת הנהגתו של נסיך סרביה לזר. קרב זה, שבו נחל הצבא הנוצרי מפלה ניצחת, הוא הזיכרון הצורב העומד בבסיסה של הלאומיות הסרבית. האלבנים נלחמו בכובש הטורקי גם אחרי המפלה בקוסובו ובימי גיבורם הלאומי, ג’רג’ קסטריוטה המכונה סקנדרבג, אף עלה בידם להדוף זמנית את התקפות הטורקים (1466-1444) ולזכות בעצמאות ארעית. הקרב בקוסובו ב-1448, שאף בו ניגף קשות הצבא הנוצרי, הבטיח שהאימפריה העותומאנית תשלוט בבלקן במשך כארבע מאות שנים נוספות.
האלבנים שאבות אבותיהם היו פגנים התנצרו רובם בימי הביניים. בתקופת השלטון העותומאני התאסלמו רבים, וכיום כשבעים אחוז מהם מוסלמים, עשרים אחוז נוצרים אורתודוקסים ועשרה אחוזים קתולים (האם תרזה מכלכותה, למשל, היתה נזירה אלבנית ילידת סקופיה שבמקדוניה). בחברה האלבנית השבטית לא היה לדת מקום מרכזי, ובשל אילוצים שנבעו ממדיניות רישום הקרקעות של השליטים המקומיים נהגו משפחות נוצריות לחנך את אחד מבניהן כמוסלמי ומשפחות מוסלמיות היו מחנכות את אחד מבניהן כנוצרי. כך נשמרה הבעלות על הקרקע בידי המשפחה גם כשהתחלף השליט.
יותר מארבעים שנות קומוניזם אדוק במאה העשרים איפשרו מקרים רבים של נישואי תערובת בין בני הדתות השונות והחלישו עוד יותר את מעמד הדת בקרב דוברי האלבנית. הסיבה העיקרית למלחמה בבלקן כיום אינה הדת, כי אם הלאומנות העיוורת והפוליטיקה הכוחנית המנחה אותה. אך איוולת היא לראות באלבניה או בקוסובו קן פוטנציאלי לטרור איסלאמי.
ההתעוררות הלאומית של האלבנים החלה רק שלושים שנה אחרי “אביב העמים”. כשהחליט קונגרס ברלין ב-1878 לספח לסרביה, למונטנגרו וליוון שטחים מיושבים באלבנים נוסד בפריזרן שבקוסובו “הוועד להגנה על זכויות העם האלבני”. בקיץ 1912 החליטו המעצמות על הקמת מדינה אלבנית, אולם קוסובו שרוב יושביה היו אלבנים נמסרה לסרביה: מחצית האוכלוסיה האלבנית נשארה מחוץ לגבולות אלבניה, מאות אלפי אלבנים היגרו כדי להימלט מהשלטון הסרבי, ועד 1940 יושבו במקומם במחוז 18,000 משפחות סרביות. באמצע שנות החמישים אולצו עוד כמאתיים אלף אלבנים להגר מקוסובו לטורקיה, אך ב-1968 זכתה קוסובו במעמד של “מחוז אוטונומי” במסגרת הפדרציה היוגוסלאווית. למרות זאת הוסיפה יוגוסלאוויה לנצל ולקפח את קוסובו, וההפגנות בעד מעמד רפובליקה בפדרציה גבו ב-1981 את חייהם של שלוש-מאות וגרמו למאסר 7000 אלבנים.
בחמישה ביולי 1990 ביטל הפרלמנט הסרבי בראשות מילושביץ’ את האוטונומיה של קוסובו – על האלבנים נאסר להשתמש בשפתם ומדיניות אפרטהייד הוחלה על המחוז. למן אותו יום היה ברור שהמלחמה הניטשת כיום תפרוץ במוקדם או במאוחר. שנה לאחר מכן יצאה יוגוסלאוויה להילחם בסלובניה, אחר-כך בקרואטיה ומאוחר יותר בבוסניה. העריצות הלאומנית של מילושביץ’ הובילה את הבלקן שוב אל קלחת הדמים.
“קוסובו זה כאן”, כתב גדעון לוי במוסף “הארץ”. הוא לא טעה. קוסובו היא, כמלות שירו של יהודה גור-אריה, “ימינה, שמאלה והלאה וכאן ושם ובכל הכיוונים, בכף ידך ומעל לענן, וגם בחוץ וגם בפנים”. זו בבואת פני העולם וזו חזותו בסוף המאה העשרים. לאלה המשקרים לציבור בארץ במצח נחושה וקוראים לקורבנות מחבלים, למתקשטים בקליטת מאה פליטים ו”אינם נוקטים עמדה בשאלת מעמדו של חבל קוסובו”, למילושביצ’ים הפוטנציאליים שבכל מקום, לקרנפים ולכרישים בקרב הפוליטיקאים, לאלה היושבים על הגדר ולאלה המצפים לשעת-הכושר כדי לבנות גדרות לבני עם אחר או לבני עמם, שהרי חיי הזולת קלים בעיניהם מקליפת השום, לכל אלה מוקדש התרגום הבא, מלות המשורר האלבני ויסר ז’יטי: “לכם, שהייתם פנים מכוערות, מאחל אני מסכות יפות”.
ארכיון “הארץ”, מוסף תרבות וספרות, 16/4/1999
לדף תרגומי סיפורת מאלבנית
לדף תרגומי שירה מאלבנית
לדף יצירת המשורר
לרשימת פרסומים: שירה ומאמרים