ארברטו אלדר
אם ארצה, אשתגע. אני יודע המון סיפורים נוראים. ראיתי הרבה דברים, סיפרו לי על מקרים יוצאי דופן, אני עצמי… בקיצור, לפעמים אני כבר לא מצליח לארגן לי את כולם. כי, אתה יודע? אתה מתעורר בארבע בבוקר בחדר ריק, מדליק לך סיגריה… אתה רואה? האור הקטן של הגפרור מקים לחיים לפתע את קהל הצללים, החולצה השמוטה על הכיסא צוברת נפח בלתי-אפשרי, את נפח חיינו… אתה מבין?… חיינו, החיים במלואם, הם שם כמו… כמו אירוע מופרז… שצריך להתארגן במהירות הבזק. למרבה השמחה קיים הסגנון. אתה לא חושב מהו? בוא נראה: הסגנון הוא דרך נאותה להעביר את מבוכת החיים ואת אלימותם אל המישור הנפשי של יחידת משמעות. הבהרתי את עצמי? לא? טוב, אנחנו לא סובלים את האי-סדר המטושטש של החיים. וברגע שאנחנו נתקלים בו, אנחנו ממזערים אותו לכדי שניים או שלושה עניינים המשתווים אלה לאלה. אחר כך, באמצעות פעולה מחשבתית, אנחנו אומרים שהעניינים האלה נמצאים בעניין משותף, נניח, בעניין האהבה או המוות. אתה קולט? אחת מאותן הפשטות המשמשות לכל צורך. הסיגריה מתקרבת לקצה, נכון? השלווה חוזרת. אבל אתה יכול לדמיין איזה מין דבר זה לילה אחר לילה, במשך שבועות או חודשים או שנים?
פעם הלכתי לרופא.
“דוקטור, אני משוגע”, אמרתי לו. “בטוח שאני משוגע”.
“יש לך משוגעים במשפחה?” שאל אותי הרופא. “שתיינים, חולי עגבת?”
“כן, אדוני. יותר גרוע. משוגעים, שתיינים, חולי עגבת, מיסטיקנים, פרוצות, הומואים. זאת אומרת שאני משוגע?”
הרופא, שניחן בחוש הומור, רשם לי גלולות הרגעה.
“אין לי צורך בתרופות”, אמרתי. “אני יודע סיפורים עגומים ביחס לחיים. במה יועילו לי גלולות הרגעה?”
האמת היא שטרם גיליתי אז את הסגנון. אבל שמע, ידידי: אני מכיר, למשל, סיפור של אדם זקן. אני מכיר גם סיפור של אדם צעיר. של הזקן טוב יותר, כי הוא היה זקן מאוד, למה כבר היה יכול לצפות? אבל תראה, שים לב טוב טוב. אותו קשיש ישן-נושן לא היה מוכן לוותר אף פעם על האהבה. הוא אהב את הפרחים. באמצע בדידותו היו לו אגרטלי סחלבים.
העולם הוא כזה, מה לעשות? מוכרחים למצוא סגנון. כדאי להציב שלטים גדולים ברחובות, לעשות פרסומות בטלוויזיה ובקולנועים: “תמצא לך סגנון משלך, אם אתה לא רוצה להיתקע עמוק בבוץ”. סידרתי לי את הסגנון שלי בכך שלמדתי מתימטיקה ושמעתי קצת מוסיקה. יוהאן סבסטיאן באך. מכיר את הקונצרט הברנדנבורגי מס’ 5? אתה בוודאי מכיר את הדבר הזה – כה פשוט, כה הרמוני ומוחלט – שיטה של שלוש משוואות עם שלושה נעלמים. קמאי, עלוב. פתרתי אלפי משוואות. אחר כך שמעתי באך. השגתי לי סגנון. אני מיישם אותו בלילות, כשאני מתעורר בארבע בבוקר. הוא פשוט:
כשאני קם מבועת ורואה את הצללים הגדולים הבלתי-נתפשים מזדקפים באמצע החדר, כשהאור הקטן כבר מגיע לי לקצות האצבעות, וכל תוגת העולם העצומה כמו עולה מן הדם בקולה האפל… אני מתחיל ליצור את הסגנון שלי. תרגיל ראוי להערצה, הדבר הזה. לפעמים שימוש במלים או תהליך ההרקה שלהן. אתה יודע איך זה? אני דבק במלה יסודית. מלים יסודיות, מוזר… אני דבק במלה יסודית: אהבה, מחלה, פחד, מוות, שינוי. אני אומר אותה בשקט עשרים פעם, וכבר אין לה שום משמעות. זו דרך להגיע לסגנון. תראה עכשיו את התחבולה הזאת:
הילדים משתגעים בדברים של שירה.
הקשיבו רגע איך הם הולכים שבי
אחרי הצעקה הרמה הזו, איך הנצח אוסף אותם
בעודם צועקים וצועקים.
(…)
– ואנחנו איננו אלא אותו שיר,
שהילדים מסתלקים בו בטירוף.
מדובר בקטע שיר. אתה אוהב שירה? אתה יודע מהי שירה? אתה פוחד משירה? יש בך מן השמחה של שדי השירה?
אז תראה. גם זה סגנון. המשורר לא מת ממות השירה. זה הסגנון.
אתה שומע איך אותם המוני ילדים צועקים וצועקים, נכנסים אל הנצח? שים לב: אנחנו השיר שהם מסתלקים בו. איך? בטירוף. מי יכול לעמוד בצעקות הנפלאות ההן? אבל המשורר יוצר את הסגנון.
סליחה, תהיה קצת יותר כן. תהיה לפחות פחות נבון. אתה הרי רואה שאני לא משוגע. אני, מה פתאום. הילדים הם שמשתגעים, וזה מכיוון שחסר להם סגנון.
אתה יודע על מה דיברתי אליך? על החיים? על הדרך להיפטר מהם? טוב, אז אתה לא טיפש, אבל גם חכם גדול אתה לא. אני מכיר, מכיר את הזן. אולי גם אני הייתי פעם ככה. אתה עוסק באמנויות בקמצנות: לא בשירה, אלא בשירים. רוכש השכלה, מן הסתם. כפי הנראה אתה נשלט מדי בידי סגנון כלשהו. אבל תקשיב לי, הטירוף, הטירוף האפל והנפלא… בקיצור, הוא לא אצילי יותר, בוא נאמר, הולם יותר את הסוד הגדול של אנושיותנו?
אולי אתה נבון יותר ממני.
מתוך “הצעדים מסביב”, 1963
הסופר והמשורר הפורטוגלי ארברטו אלדר נולד בעיר פונשאל (איי מדירה) בשנת 1930. מאז פרסום ספר שיריו הראשון, “האהבה בביקור” (1958), כבש לעצמו מקום חשוב כאחד ממחדשיה של שירת פורטוגל. אלדר נטש את לימודי המשפטים והבלשנות הרומאנית, נדד ברבות מארצות אירופה וחי תקופה ארוכה באנגולה. למרות הצלחת יצירתו התרחק מאור הזרקורים, לא העניק ראיונות, סירב לכיבודים ולפרסים והעדיף להתמסר כליל לכתיבה. בשנת 1999 הוחלט להעניק לו את פרס פסואה, אך גם אותו סירב לקבל.