אָנִי סוּמָרִי
אני עורגת אל גן העדן, אם אי פעם הייתי בו בכלל. לפחות הראי לי שוב אותם גוונים של ירוק, את צבעי הפרי האדום והכתום: נמאס לי להיות מפלצת, עיוורת לכל חוץ מאשר לשחור־לבן.
עייפתי לראות רק מפלצות: עייפתי מעיני המפלצת שלי, הן שהמפלצות האחרות זוחלות אלי לאורך מנהרות עפעפיהן המהירות. אני מדברת אל אמא: אולי את זוכרת איפה איבדתי את החושך? את הירוק הכהה? את האפלולית? את הכפור? את הפחד? את הבושה? את הברק? לא ראית במקרה את ארמוני ואת בוסתנו? אולי איזו נפש טובה שאבה אותם לתוך שקית האבק כדי שלא אבזבז את מה שאין לי.
אמא, היא שאותה את הבאת לעולם משתכרת מהר ומדברת על הערגה. מי הוא שאיכלס את העולם במפלצות הרומסות אותו תחתיהן? אמא, הצאצאית שלך זוחלת על הרצפה ושוברת בבכי חפצים מזכוכית. נזר הבּריאה שלך, הקטנטנה הזאת, שוכחת להעמיד פנים שהיא מיואשת. אולי גם הנמק עובר תהפוכות לאחר שהוא מעמיד פנים די והותר ואז הוא נהפך לנמק ממשי.
הפצפונת זוחלת — אוי! תסתכלי, עכשיו היא תוחבת את ידה לפיה ונושכת.
היא שאותה את הצלחת לייצר כדי להאריך קמעה את חופשת הלידה שלך ולהשתמט עוד קצת מהעבודה הבלתי נסבלת שלך, מתגוללת עתה אפרקדן על הרצפה ולפרקים נרדמת בתנוחה עובּרית, אבל לא עכשיו: עכשיו כולה ערגה, ערגה אל גן העדן. היא מרעישה עולמות בעודה מתקדמת בין רסיסי הזכוכית, מנסה לעבור מתחת לשולחן, אלא שהשולחן נמוך מדי והוא נישא עמה קדימה. הפצפונת זוחלת — אוי! מתי ראית אותה בפעם האחרונה? כאשר את סוף סוף תעברי לבית אבות, היא לא תבוא לראות אותך. בימי הביקור היא בוכה, צורחת בבית, כוססת ציפורניים. את שממילא נעלבת אפילו מלא כלום מסתכלת בלי הרף על היומן שבשעון הדיגיטלי שלך וגוערת במי שמטפלות בך.
היא לא תבוא לבקר אצלך עוד לפני שתעברי לבית אבות. משועממת היא ממלמלת לבדה בחדרה על עלילות גבורה שעוללו מתוך פחד או בבלי דעת. משועממת היא חולמת על כיבודים שמעולם לא זכתה בהם. משועממת היא משננת את המלל המשעמם על גן העדן שזה עתה ירד לתהום הנשייה.
אמא אינה זוכרת מאומה, אמא אינה יודעת דבר. לאמא רק נזדמן לחיות בעת גן העדן אי שם במקום אחר. את חווה דבר אחד, זוכרת דבר אחר: זה גן העדן. מי יספר לי איך נראה הירוק שאני מדמיינת וכבר שכחתי. אני קורעת את הטפטים: אינני מוצאת אותו מתחתיהם. אני מדמיינת: אמא נמה. אם הנמה לה אי שם. אמא דוממת, אני מדמיינת. אם מישהו ירים עכשיו את עפעפיה של אמא, או אז היא תימצא: המנהרה המהירה שלאורכה אפשר לזחול אל גן העדן.
(מתוך “סיפורי מסע מהחושך”, 1986)
המשוררת, הסופרת והמתרגמת אָנִי סוּמָרִי נולדה בהלסינקי ב-1965. היא למדה בלשנות ותקשורת באוניברסיטה של עיר הולדתה, פירסמה לפי שעה עשרה ספרי שירה, רומאן וארבעה קבצים של סיפורים קצרים ופרוזה לירית. כמו כן תירגמה לפינית ממחזותיו של בקט וסאגות איסלנדיות.