אלְטִינוּ דוּ טוּזָ’אל
דומייה כבדה. יום, אך דומה כי לילה…
מחלוני אני רואה בבת אחת איך משתלט האי־סדר על הרקיע הנמוך עד מאוד. העצים שהברק מאיר מכופפים את צמרותיהן הפרועות ומטאטאים בהן את הארץ כמטורפים, כמו היו מטאטאי ענק. כבוקע מתוך מערה עובר הרעם, אינסופי, אט אט בחלל האוויר.
הים מתעצם — אני הרי יודע — ובכוח אימים מסתערים הנחשולים ותוקפים את העיר המסכנה, חסרת הישע, מתנפצים על רחובות ריקים מאדם, מחריבים בתים שבהם מייבבים ומתייפחים אנשים היוצאים מגדרם, מחריבים, מנתצים ומטביעים.
זוועה!… איך הופיעה לפתע פתאום המיטה הזאת על הגג ההוא?…
מחלוני אני רואה זאת – שבוי במקאו, שבוי באסיה, שבוי בעולם.
ציפור — גוועת, אולי כבר מתה — ספק מיטלטלת ספק מתגלגלת ברוחות סוערות, עד אשר היא מוטחת בשמשה, טפח וחצי מאפי.
כאוס!…
אי־שם מתחת לסופה מדנדנים באומץ פעמונים עמומים, קולם נס כל עוד רוחו בו, הד תקווה בתגובה לקריאות נואשות. מכבי אש או מגדל פעמונים, הבטחה אנושית להציל או שמץ נחמה שמיימית?
הפעמונים… הם מעלים בזיכרוני את שדות ילדותי שהתרחקה כל כך, שירי עלמות באחו, שקיעות חמה ורודות, עדרים שענבליהם נעים ונדים, מעיינות צוננים…
מציפה אותי תוגה רכה ומתוקה. ובלב שאין בו עוד אלוהים קמים לתחייה שברי תפילות אשר נשכחו מזמן.
(מתוך “סיפורים ממקאו”, 1987)
אַלְטִינוּ דוּ טוּזָ’אל הוא סופר, מתרגם ועיתונאי בן פורטוגל המתגורר בליסבון, יליד שנת 1939. דוּ טוּזָ’אל פירסם, בין השאר, את הרומאנים “גבעת הדחלילים החולמים” ו”מסע כדי לראות מה יקרה”; את הנובלות “האורקל אשר לעולם לא” ו”חתונת מאה אלף ברברים”; ואת קובצי הסיפורים “הילדים” ו”סיפורים ממקאו”.