רונן טל
פדריקו גרסיה לורקה פגש את חואן רמירס דה לוקאס בסוף 1934 בתיאטרון אנפיסטורה במדריד. לורקה היה בן 36, משורר ויוצר תיאטרון נערץ; חואן היה סטודנט בן 17 שהצטרף לתיאטרון כשחקן חובב. למרות הפרש הגילים ביניהם, אולי בגללו, השניים התאהבו. בספרד הקתולית של שנות ה–30, הומוסקסואלים סבלו מסטיגמה חברתית ולעתים מרדיפה, ונאלצו לשמור את אהבתם בסוד.
במאי 1935, על גב קבלה שניתנה לחואן תמורת שכר הלימוד שלו ב”אקדמיה אוראד”, כתב לורקה שיר קצר: “הבלונדיני ההוא מאלבסטה/ בא, אמי, והביט בי./ ואני — איני יכול להביט בו!/ הבלונדיני ההוא של שדות החיטה,/ בן השחר הירוק,/ גבוה, בודד וללא רעים”. המסמך הזה, עדות לקשר בין השניים, נשמר אצל דה לוקאס במשך יותר מ–70 שנים.
הקשר בין לורקה ובין “הבלונדיני מאלבסטה” נמשך אל תוך 1936. בני הזוג תיכננו לעבור יחד למקסיקו, שם המתינה ללורקה השחקנית מרגריטה שירגו שעבדה איתו בעבר. לורקה קיווה להצטרף ללהקת התיאטרון שלה ולסייע לבן זוגו בקידום קריירת המשחק שלו, אבל אביו של דה לוקאס סירב לתת לבנו, שבגיל 19 עדיין נחשב לקטין, אישור לצאת מהמדינה. לפי כמה מקורות, הוא אפילו איים לערב את המשטרה אם בנו ינסה לברוח.
ב–17 ביולי פרצה מלחמת האזרחים בספרד. כמה ימים לפני ההפיכה בראשותו של הגנרל פרנסיסקו פרנקו עזב לורקה את מדריד ונסע לגרנדה, מחוז הולדתו. הוא לא היה פעיל פוליטי, אבל נחשב ל”אינטלקטואל אדום”, מי שמזוהה עם המחנה התרבותי של השמאל הרפובליקאי. הוא סירב לעזוב את ספרד בלי דה לוקאס ובחר להמתין לו באחוזה של משפחתו בכפר פואנטה ואקרוס.
יום אחרי פרוץ המלחמה שלח לורקה מכתב לאהובו הצעיר, כדי לנחם אותו על התעקשותו של אביו. “חואניטו אהובי, אביך אינו שייך לדור שלך וזה טבעי ביותר, לא רק שהוא לא יבין אותך, אלא שהוא יחשוב בדיוק את ההיפך ממך”, כתב. “חואן, אני מבקש ממך, בשם האל, שעל אף הכל תתגבר על אביך ותגרום לו להבין, במתיקות ובשקט, שהוא טועה ביחס אליך. אם מישהו נבל או חסר דעת סיפר לו עלילות עליך, עליך לגרום לו להבין שאלו עלילות… ומובן מאליו, תאמין בעצמך; בלי מעידות, בלי ייאוש. תן כוח, בני, וקרא ולמד וחשוב שזו ‘הסופה’ שאתה עובר, רק תעשיר את רוחך… ייאוש הוא מנת חלקם של אנשים חלשים, ועליך לזכור בכל רגע שהנך גבר אמיתי… קבל חיבוק מלא אהבה ממני, ממגודל־הבטן הפיוטי שאוהב אותך כל כך”. לורקה הכניס למעטפה גם פרח יסמין שקטף בגינה.
בזמן אמת לא ידע לורקה — מאנשי התרבות הידועים במולדתו, מי שחתום על קובצי השירה “רומנסרו צועני” ו”משורר בניו יורק” ועל המחזות פורצי הדרך “חתונת הדמים”, “בית ברנרדה אלבה” ו”ירמה” — להעריך את המשמעות האמיתית של האירועים האלימים שהתחוללו סביבו. מן הסתם לא תיאר לעצמו שזה המכתב האחרון שישלח בחייו ושלא ישוב לראות את האיש שאהב. דה לוקאס, שהפך בהמשך לעיתונאי ומבקר אמנות, שמר במשך 70 שנה את המכתב בקופסת עץ יחד עם השיר על גב הקבלה, יומניו האישיים ופרח היסמין המיובש. הם הוצגו לציבור רק ב–2012, שנתיים לאחר מותו.
הדרך אל הכפר
90 שנה אחרי הרצח, גופתו של לורקה עדיין לא נמצאה, אבל חלק מהסיפור שנקבר איתה צף ועולה מחדש. אחרי שבמשך עשורים לוהק לורקה לתפקיד המשורר שנרצח על ידי הפשיזם, המורשת התרבותית שלו זוכה לרנסנס חסר תקדים, שכולל אירועי זיכרון, ספרים, סרטים, כתבות בעיתונים, תערוכות, כנסים אקדמיים והפקות תיאטרון ואופרה. העניין המחודש בלורקה מתמקד ביצירתו אבל לא מדלג על חייו האישיים — המיניות שלו, מערכות היחסים וחידת מותו.
מוקד העניין העיקרי הוא פרסום היומנים של דה לוקאס, שבהם תיעד את סיפור האהבה שלו עם לורקה, בספר חדש. אותם חומרים מהווים בסיס לסרט תיעודי שיעלה בקרוב. בנוסף לאלה, בתחילת 2027 צפוי לצאת הסרט העלילתי “לורקה”, שעוסק בשבועות האחרונים בחייו, מהבחירה לעזוב את מדריד עד הרצח בגרנדה. במקביל, ערוץ הטלוויזיה הציבורי בספרד מקדיש ללורקה פרויקט תיעודי משלו, “לורקה, השעות האבודות”, שמשלב מסמכים, חומרי ארכיון ושחזורים דרמטיים. בפסטיבל קאן האחרון הוצג סרט אחר, La Bola Negra (“הכדור השחור”), המבוסס על מחזה לא גמור של לורקה בשם זה. הוא עצמו השאיר ממנו רק ארבעה עמודים; היוצרים חאווייר אמברוסי וחאווייר קאלבו, שזכו בפרס הבימוי בקאן, השתמשו בחומר הזה כנקודת מוצא, ובנו סביבו סיפור בדיוני שמתרחש בשלוש תקופות בחייו.
ויש עוד: במקסיקו התקיימה ביוני הבכורה של אופרה שעוסקת במערכת היחסים בין לורקה לסלבדור דאלי. אירועים לזכרו, בהם קונצרט מוזיקלי, מופע מחול ומפגש של אמנים ואינטלקטואלים שדנו במורשתו, התקיימו בשבוע שעבר בקובה, שבה שהה לורקה ב–1930. אירועי זיכרון והנצחה נערכים בתמיכת ממשלת ספרד גם בארגנטינה, אורוגוואי, קולומביה וניו יורק.
לצד כל אלה לורקה הגיע גם לטיקטוק. בכתבה שהתפרסמה לאחרונה ב”טיימס” דווח שהיוצר הספרדי הפך בשנים האחרונות לדמות פופולרית בקרב צעירים שמדקלמים מול המצלמה קטעים משיריו. לורקה מוצג על ידי מעריציו החדשים כאייקון קווירי, המסמל תשוקה אסורה, דיכוי ומוות. מאמר שפורסם קודם לכן במוסף הספרותי של העיתון המקסיקאי La Jornada כינה אותו “פטרון קווירי” והשווה את תהליך הפיכתו לאייקון גאה לאופן שבו הפכה ז’אן דארק לקדושה טרנסג’נדרית.
בישראל מצטלבים אירועי ה–90 למותו של לורקה עם יציאת הספר “הכפר השקט” (תירגם: ארז וולק, הוצאת תשע נשמות) — טקסט מוקדם, הראשון בפרוזה שמתורגם לעברית, שבו הוא חוזר אל פואנטה ואקרוס, הכפר האנדלוסי הקטן שבו העביר את שנות חייו הראשונות.
“הכפר קטן ולבן והלחות נושקת לכולו”, הוא כותב בסיפור הפותח שעל שמו נקרא הקובץ. “כשהמים שבנהרות מתאדים הם מכסים אותו במלמלת בוקר קרה, כסף וניקל, וכשהשמש עולה במרחק היא נראית כמו אבן יקרה גדולה. אחר כך, בצהרי היום, הערפילים נמוגים והוא נחשף ישן על מצע של ירק. מגדל הכנסייה כה נמוך עד שאינו בולט בין הבתים, וכשהפעמונים מצלצלים נדמה שהם עושים זאת מבטן האדמה”.
ב”הכפר השקט” לורקה מתאר את משחקי הילדות שלו, את חבריו העניים מבית הספר, את הנערה הבלונדינית שהוא התאהב בדיוקנה התלוי בבית הוריו, את מותו של הרועה הזקן ששימש לו כסנדק. בכתיבה בולטים געגוע תמים ותחושת אובדן על עולם שנכחד, והכותב מעניק לכל רגע לכאורה יומיומי עוצמה תיאורית של מיתוס.
“האגדות השומרות על הכפר הנידח עממיות כולן, אך זו עממיות ילדותית ומכובדת. גברים שהתאבדו, נערות שגוועו מאהבה, אוהבים ששדדו בלילות של דחף כדי לברוח עם אהובתם”, כותב לורקה. “את כל זה מספרות הזקנות שיודעות על תולדות הכפר. בעבר הקשבתי להן בהנאה אמיתית וסבלתי עם מי שסבל באגדות ועם מי שהסב בהן סבל, כי תיעבתי את אלה שהיה להם לב של אבן. היום כל זה איננו. היום נשמתי כבר חשה דברים אחרים, מורכבים יותר. היום אינני עוד ילד כפר, אלא צעיר עירוני”.
“זה טקסט קטן יחסית, בהתחשב ביצירה של לורקה כולה, אבל הוא משמעותי במובן זה שהוא מהווה מבט צעיר בנושאים שלורקה ישכלל בהמשך ביצירתו — חיי הכפר, גורל הנשים, המיתולוגיה האנדלוסית”, אומרת ד”ר אריקה מחיה, חוקרת ספרות שכתבה את ההקדמה ל”הכפר השקט”. “הספר הזה משלים את התמונה, תורם עוד חלק לפאזל”.
מחיה, שמתגוררת בשנה האחרונה במדריד, עוקבת מקרוב אחר העניין שצץ מחדש ביצירתו של לורקה. “הוא דמות שמעוררת סקרנות וניתן להתחבר אליה מהרבה כיוונים. בכל פעם יש גלים חדשים של עניין, ולצד זה גם ניסיונות לקרוא את לורקה דרך אג’נדה כזאת או אחרת. יכול להיות שדווקא חוסר היכולת להגדיר אותו הוא מה שמשאיר אותו נוכח בתרבות — וכמובן כל העניינים הלא פתורים סביב המוות שלו, שלא מפסיקים להעסיק חוקרים ועיתונאים”.
הרבה מהעניין הנוכחי בלורקה, אומרת מחיה, מתווך דרך הפריזמה הפוליטית. “בספרד יש עיסוק מתמשך בדיקטטורה הפשיסטית שהסתיימה ב–1975. זו טראומה ענקית שהספרדים עדיין מתאוששים ממנה, לא היה שם תהליך מסודר של זיכרון וסליחה, ובגלל הרגישות הזאת הם לא תמיד ששים לומר דברים מאוד חתרניים. אבל לא משנה איך בדיוק אנשים מתחברים אליו — לורקה הוא סמל חשוב לעצם העיסוק בהיסטוריה הזאת”.
לצד הקישור האוטומטי של לורקה לטראומה המדממת של מלחמת האזרחים, ישנו גם עיסוק מוגבר במיניות שלו. למעשה, הזיהוי החדש של לורקה כסמל קווירי נעשה כל כך נפוץ, שאיגנסיו פיירו, סופר ומבקר תרבות ספרדי, הזהיר באותה כתבה ב”טיימס” שהוא עלול להאפיל לגמרי על יצירתו. “הטעות, במיוחד מחוץ לספרד, היא לראות בלורקה לא יותר מאשר אייקון, כמו צ’ה, מיקי מאוס או פרידה קאלו”, אמר.
“ברור שיש הבדל בין איך שמיניות בכלל והומוסקסואליות בפרט נתפשו אז והיום, ואני כן חושבת שצריך לתת למיניות שלו מקום”, אומרת מחיה. “במשך שנים היה מאמץ מכוון להשתיק את זה, אז חשוב להחזיר את הפן הזה אצלו — למשל בפרשנות לשירי האהבה שכתב לגבר ולא לאישה”.
מחיה מציינת שתי כתבות שהקדיש העיתון “אל פאיס” ללורקה באחרונה, האחת משחזרת בפירוט את השבועות האחרונים בחייו ואת הוצאתו להורג והשנייה עוסקת בהומוסקסואליות שלו ובאופן שבו היא הודחקה או הושתקה במשך עשרות שנים. “שתי הכתבות מבטאות את המתח שקיים בספרד סביב השאלה מה בעצם עושים עם הסמל הלאומי”, היא אומרת.
רמי סערי אחראי לתרגום תשעה קבצים של שירת לורקה שיצאו בגרסה העברית בשלושה ספרים, כולם בהוצאת כרמל: “משורר בניו יורק“, “המשורר אומר את האמת” ו”רומנסרו צועני: אודות“. “אותי עניין יותר לורקה הבשל, ותשעת הספרים שתרגמתי מעידים על אדם שהוא רומנטיקן, אבל מפוכח”, אומר סערי. “לורקה חסר תקנה בדבקות שלו באמונה באהבה, בכנות, בצורך להיות מה שהוא — אבל מצד שני אין בו נכונות לעצום עיניים בפני המודעות לכך שבעולם יש אלימות, ראוותנות, צביעות, אכזריות, הרס. כל הדברים האלה”, אומר סערי, “אינם באים לידי ביטוי בספר החדש, כי הוא נכתב על ידי אדם צעיר, סטודנט בשנות ה–20 שלו, גיל שבו ראיית העולם שלך אחרת. יש בו תום, נאיביות וחוסר בשלות ביחס לאפשרות להתמודד עם הדברים כמו שהם. הילדות מתוארת כאן בדרך יפה מאוד אם מה שאתה מחפש זה פסטורליה”.
קבורה אלטרנטיבית
לורקה נולד ב–1898 למשפחה אנדלוסית אמידה. אביו היה בעל אדמות ואיש עסקים שגידל סלק סוכר; אמו היתה מורה ופסנתרנית. בנוסף לפדריקו היו להם עוד שני בנים ובת. לורקה עצמו ניגן בפסנתר ושאף בנעוריו לקריירה מוזיקלית.
ב–1915 הוא נרשם ללימודי משפטים באוניברסיטת גרנדה, אבל נטש אותם לטובת לימודי ספרות, אמנות ומוזיקה. בהמשך עבר למדריד, שם התחבר לדמויות כמו יוצר הקולנוע לואיס בונואל, האמן סלבדור דאלי והמשורר רפאל אלברטי. המחזה הראשון שלו, “מקסם הרוע של הפרפר”, שמציג אהבה בלתי אפשרית בין תיקן לפרפר, יצא ב–1920, וירד מהבמה אחרי ארבע הופעות בלבד. קובץ שיריו הראשון, “ספר השירים”, יצא שנה אחר כך.
בשנים הבאות לורקה נעשה פעיל באוונגרד הספרדי, פירסם ספרי שירה נוספים וגם הציג תערוכת ציורים (רישומים שלו מופיעים ב”הכפר השקט”). גם בכתיבה וגם בציור הוא הושפע ממוטיבים אנדלוסיים מסורתיים בשילוב אסכולות מודרניסטיות כמו סוריאליזם וקוביזם. קובץ השירים “רומנסרו צועני” הביא לו פרסום בכל רחבי העולם הדובר ספרדית, אבל לצד ההצלחה הוא סבל מדיכאון בשל ההומוסקסואליות שלו והפער הבלתי ניתן לגישור בין הפרסונה הציבורית ובין האני האותנטי שאותו יכול היה לחשוף רק בפני חבריו הקרובים. מצבו הנפשי החמיר לאחר שהקשר הקרוב עם דאלי, שדחה את חיזוריו הרומנטיים, הסתיים ביוזמת האמן.
בקיץ 1929 יצא לורקה לביקור בארצות הברית. הוא נרשם ללימודי ספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה. בזמן שהותו בניו יורק הוא נתקל ביחס המפלה של הממסד הלבן כלפי הקהילה השחורה ומצא קווים מקבילים בינה ובין התרבות האנדלוסית של ילדותו. שיריו החדשים נתנו ביטוי לביקורת שלו על הגזענות ועל החומרנות האמריקאית, והם חורגים מהפולקלוריזם הנאיבי של כתיבתו המוקדמת (קובץ השירים שכתב במהלך הביקור, “משורר בניו יורק”, פורסם רק לאחר מותו).
כששב לספרד ב–1930, מונה לורקה למנהל התיאטרון האוניברסיטאי “לה ברקה” שפעל ממדריד, אבל כחלק מאידיאולוגיה חברתית העלה הצגות בחינם גם בכפרים ובעיירות בפרובינציה. בזמן מסעותיו עם התיאטרון כתב לורקה את מחזותיו הידועים ביותר — “ירמה”, “חתונת הדמים” ו”בית ברנרדה אלבה”, שמוצג בימים אלה בתיאטרון גשר, בבימוי עידו קולטון, עם אפרת בן־צור בתפקיד הראשי. כל אלו כללו מסרים חתרניים כמו ביקורת על החברה המעמדית בארצו והדיכוי של הכנסייה הקתולית. את יצירת השירה האחרונה שלו, “סונטות האהבה האפלה”, הוא כתב בחודשים הראשונים של 1936, בהשראת אהבתו לדה לוקאס.
בראשית אוגוסט 1936, כשהמצב באזור גרנדה נעשה מסוכן יותר, עזב לורקה את כפר הולדתו והתחבא בבית משפחת רוסאלס בעיר. המשפחה היתה מזוהה עם הפלנגה — התנועה הפוליטית המרכזית במחנה הימין — אבל אחד מבניה, המשורר לואיס רוסאלס, היה חבר קרוב של לורקה והוא האמין שהקרבה הזאת תגן עליו. ב–16 באוגוסט הגיע לבית רוסאלס, מלווה בכוח חמוש, רמון רואיס אלונסו, פוליטיקאי ואיש ימין שפעל במנגנון הדיכוי בגרנדה. לפי מקורות שונים, הוא ניסח מסמך האשמה נגד לורקה והגיש אותו למושל האזרחי של העיר בניסיון להביא למעצרו.
אם המשפחה סירבה למסור את לורקה לידיו של רואיס אלונסו והזמינה את הפשיסט המקומי להמתין עד שאחד מבניה יחזור הביתה. שנים אחר כך העיד מיגל רוסאלס, הבן הבכור במשפחה: “פדריקו היה בחצר בפיג’מה. אמי הגישה כוס גדולה של קפה עם חלב לרואיס אלונסו ולי”. כשהאורח סיים לשתות קפה נלקח לורקה לבניין המושל האזרחי כשהוא לבוש בחולצת פיג’מה ומכנסיים מחויטים. אח נוסף, שהיה פעיל פלנגיסטי, ניסה לשחרר אותו מהמעצר אך נכשל. בשעות הלילה שבין 18 ל–19 באוגוסט לורקה הוצא מתאו יחד עם מורה מקומי ושני פעילים אנרכיסטים. הארבעה נלקחו לאזור הגבעות שמחוץ לגרנדה, הוכו עד חוסר הכרה, נורו למוות ונקברו בקבר אחים. לורקה היה בן 38 במותו.
בין 150 ל–200 אלף בני אדם, משני צדדי העימות, נהרגו במלחמת האזרחים. בגרנדה לבדה הוצאו להורג כ–4,000 איש בחודשים הראשונים של המלחמה. גופתו של לורקה מעולם לא נמצאה. המשטר הפשיסטי של פרנקו, שניסה לטייח את הרצח, טען כי לורקה נהרג “כתוצאה מפשעי מלחמה”, והטיל איסור על התייחסות ליצירתו או על העלאה של מחזותיו — שהוסר חלקית רק ב–1953. בשנה זו יצאה לאור מהדורה מצונזרת של כתביו לאחר שסולקו ממנה תכנים הומו־ארוטיים או רמזים לתמיכה בסוציאליזם.
מקום קבורתו של לורקה מעולם לא אותר. שלושה ניסיונות של חפירה ארכיאולוגית שבוצעו בין השנים 2009–2016 לא הביאו לתוצאה המקווה. לפי תיאוריה אחת, בני משפחתו של לורקה העבירו את גופתו בחשאי זמן קצר לאחר הרצח, אך אין לכך הוכחה ממשית. משפחת לורקה עצמה הסתייגה תחילה מהחיפושים, בהמשך הסכימה לתת דגימת DNA כדי לזהות את שרידיו, ואז שוב חזרה בה. ב–2009, עוד לפני החפירה הראשונה, אמרה אחייניתו לורה גרסיה לורקה, המופקדת על עזבונו, ש”פתיחת הקברים לא תוסיף שום מידע חדש על מותו”. היא הוסיפה שהחפירה עלולה לעוות את משמעותו של המקום כאתר זיכרון ציבורי, שכן ההפרדה של לורקה משאר ההרוגים פירושה “לבחור מת ולהעדיף אותו על פני האחרים”. ב–2015, כשדובר על חפירה שלישית, היא הסבירה שהמשפחה אינה מתכוונת להשתתף באופן פעיל בחיפושים ואמרה: “לורקה אינו זקוק לקבר אישי, העובדה ששרידיו מעורבבים עם האחרים הרבה יותר חזקה מבחינה סמלית. זהות רוצחו ונסיבות מותו ידועות ואין עובדות חדשות שיכולות להצדיק את האלימות שכרוכה בהוצאת מתים מהאדמה”.
הדואר בא היום
בגיל 30 סיים חואן רמירס דה לוקאס לימודי עיתונות במדריד, ובתיווכו של לואיס רוסאלס — החבר שבביתו לורקה נעצר — התקבל לעבודה ב–ABC, עיתון שקידם בשנות הדיקטטורה אג’נדה לאומנית וקתולית. דה לוקאס נהנה מקריירה מצליחה של מבקר אמנות ואדריכלות, שבמהלכה התיידד עם רבים מאנשי התרבות החשובים של דורו, בהם פיקאסו, מירו ודאלי — האיש ששבר את לבו של לורקה.
במרץ 1984 פירסם ABC בעמודו הראשון את “סונטות האהבה האפלה”. בסונטות, שנחשבות לאחד השיאים הליריים והאינטימיים ביותר שלו, כותב לורקה על אהבה אסורה ומייסרת, הומוסקסואלית במופגן, שמתקיימת בצל פחד ותחושת אובדן. במשך שנים ניהלו חוקרים וביוגרפים של לורקה ויכוח ערני על זהותו של הגבר שאליו מכוונות הסונטות, תוך שהם מתלבטים בין דה לוקאס, אהובו האחרון, ובין רפאל רודריגס רפונט, שחקן כדורגל לשעבר ששימש כמזכירו האישי של לורקה בתיאטרון “לה ברקה”, התגייס לכוחות הרפובליקאיים ונהרג בחזית ב–1937. דה לוקאס, שהיה בן 66 בעת הפרסום, שמר לעצמו את הקשר שלו לסונטות — שהופיעו בעיתון שבו עבד. הוא מת במדריד ב–2010, בגיל 93.
בשנת חייו האחרונה מסר דה לוקאס לאחותו את קופסת העץ שבה נשמרו המכתבים, השירים, הציורים והיומן הקשורים למערכת היחסים שלו עם לורקה, והתיר לה לפרסם אותם לאחר מותו. “בחלוף כ–70 שנה, אם החלטתי עתה להתחיל בסיפור הזה, הרי זה משום שאני סבור שהזיכרונות הכואבים האלה אינם צריכים להישאר חבויים אך ורק בפינה הנידחת והסודית ביותר של חיי”, כתב בעמוד הראשון של היומנים, “שהרי כל מה ששייך — כך או אחרת — לאישיותו של אחד המשוררים הספרדים הנשגבים, המכריעים והנצחיים ביותר, יש בו עניין היסטורי כללי, ואל לו להיוותר כלוא במקדשו האינטימי של מי שזכה במזל העצום לחיות במחיצת המשורר”.
הוא הוסיף: “נאלצתי להתגבר על התנגדויות כדי להגיע להחלטה הזאת, שכן הכאב שלי היה תמיד שלי בלבד, בלי נחמה אפשרית מאיש, נוכח הנסיבות המיוחדות שבהן התרחש הכל, וגם נוכח הסבך הצפוף של דעות קדומות וטאבו שהרעילו את החיים בספרד בכל אותן שנים ובאלה שבאו אחריהן — סבך שרבץ עלי כאבן כבדה”.
ב–2012 ראה אור הספר “אהבות אפלות”, רומן תיעודי של מנואל פרנסיסקו ריינה, שהועסק באותו עיתון שבו כתב דה לוקאס, דור אחד אחריו. ארבע שנים קודם לכן סיפר מכר משותף לריינה שדה לוקאס שיבח כתבה שלו, והוסיף שיש לו “חומר שמור שאולי כדאי שתכיר”. ריינה לא שמע ממנו שוב. אבל בסוף 2010, כמה חודשים לאחר מותו של דה לוקאס, הגיע אליו החומר בדרך אחרת. רופא שמשפחתו הכירה גם את משפחת גרסיה לורקה וגם את משפחת רמירס דה לוקאס, קישר בינו לאחד מאחייניו של חואן, שנתן לו גישה לחלק מהיומנים. ריינה סיפר שהמשפחה היתה חלוקה בנוגע לפרסום. שתיים מאחיותיו של חואן אפילו שיגרו איום מרומז להשמיד את החומר. החשש לגורל המסמכים, הסביר, דחף אותו לפרסם את הרומן במהירות. לצד היומנים הוא עשה חקירה עצמאית, שבה חזר לשארי בשרם של אנשים שהכירו את הסיפור בזמן אמת.
בחודש הבא צפוי סוף סוף לראות אור הספר Recuerdos: Breve historia de un amor (“זיכרונות: היסטוריה קצרה של אהבה”), תיעוד כמעט מלא של היומנים והמסמכים האישיים שכתב דה לוקאס על הקשר עם לורקה. אותם חומרים שנחשפים לראשונה הם הבסיס גם ל–La voz quebrada (“הקול השבור”), סרט דוקו של מנואל מנצ’ון שעוסק בחודשי חייו האחרונים של לורקה ויגיע לבתי הקולנוע בספרד באוקטובר. הספר והסרט הם עדות נוספת לתיאבון האינסופי של הציבור הספרדי בכל הקשור בלורקה, והם צפויים לעורר גל נוסף של כתבות בעיתונות ופולומוסים אקדמיים.
בהקשר הישראלי, סערי מציין שקיימים עוד כתבים של לורקה שלא תורגמו לעברית. “מה שריתק אותי יותר מכל במקרה שלו היה ההליכה לקראת הסוף”, הוא אומר. “בין אם אתה מאמין שהסוף היה צפוי ובין אם אתה מאמין שהוא הגיע באופן פתאומי — הכתיבה נקטעה באיבה. תשעת הספרים שתרגמתי הם המכלול של יצירתו ב–12 שנות חייו האחרונות — אבל אולי ראוי לחשוב יותר אחורה על 20 שנות חייו האחרונות. השאלה היא מי ירצה להרים את הכפפה הזאת. יש כאלה שצריכים למות ולחכות 200 שנה עד שהם זוכים לתהילה המגיעה להם, אבל לורקה זכה לתהילה עוד בחייו. זו כנראה אחת הסיבות שבגללן הוא נורה למוות; אם אתה לא מעורר את סקרנותו של איש אז לא ממש שווה להרוג אותך”.
“הארץ”, מוסף תרבות: גלריה | מגזין תרבות
לדף תרגומי שירה מספרדית