אורי אסף
לצעירים אין זמן להעיף מבט בידיהם. הגיעה שעתי לקחת דגימה מעורי העכשווי. זמן רב עור ידיי רענן וצעיר, נטול כתמים, אולם כבר שנים אין זה עוד המצב, וכתמי אימי ממהרים לבצבץ עליי. מרקם עור היד כמוהו כתמונת הפנים. אם אני מביט בידיי, אימי נגלית לעיניי. אין בכך שום טעם לפגם, זה תהליך טבעי והוא מורה שאנחנו חלקיקי אותו המכלול. כל רמ”ח אבריו של אבי נשארו עד רגעם האחרון בדיוק כפי שהיו, מעולם לא ראיתי על היד שלו שום כתם עור. לא לקחתי דגימה מידו של אבי, אבל היא חקוקה היטב בזיכרוני. כעת אני מעלה גם את זה על הכתב, כי יש לכך חשיבות, זה משום אות כבוד לרצף דורותינו. לפני כמעט עשר שנים הציפו בהרות את שתי ידיי וכיסו אותן כליל, בהרות הקרויות בשפת העם “כתמי עור”. יש בהן משום אזהרה שאינה טומנת בחובה שום נזק, אם כבר היא דווקא עתירת רצון טוב, והיא מצביעה על הגיל, וכן על אורח החיים השגוי (הכוונה בכך לנזק הקרינה). קרן השמש מזמנת גם דברים יפים יותר: למשל את גדיליה המבהיקים של רשת קורי העכביש בשעת טווייתם. קמצוץ מדיטציה ויד אימי שוב מתגלה לי בעיני רוחי. אלא שכעת זו כפפה המגיעה עד למרפק, עור האמה והיד שהורד. כלום עלה על דעתו של מישהו אחר לפרום מעליו או מזיכרונו את העור הזה בצורה של כפפה? היתרון בכך הוא שבדרך זו הזיכרון ניתן לשמירה מיטבית, לאגירה ולאחסון. איש אינו מנסה להסיר מעליו את עורו הצעיר. עור היד הוא זיכרון ותו לא.
המשורר והצייר אורי אסף נולד בשנת 1942 בחיפה ובילה את נעוריו ובחרותו בהונגריה. כבעל תואר ד”ר לכימיה עבד במשך עשרות שנים באוניברסיטה העברית בירושלים, ופרסם בהונגרית שבעה ספרי שירה. “קפקא בתמונות“, ספרו הראשון בעברית, ראה אור בהוצאת כרמל. שני קטעי הפרוזה השירית, “שאלה לאבי” ו”ידי אימי”, פורסמו במקור בכתב עת הונגרי ששמו “תיל”.
“הארץ” תרבות וספרות, 31.3.23
לדף תרגומי סיפורת מהונגרית