ניקוס אדם וודוריס
לאחר מכן הלך לחדר ואימא אחריו. נשמתנו נעתקה. ציפינו לשמוע רעש וגידופים. לקחנו נייר מטבח והרטבנו אותו כדי שנהיה מוכנים. כדי שנוכל לשטוף לאימא את הפצעים כשהיא תצא מהחדר, וכדי לנגב מהרצפה את הדם שבוודאי תותיר אחריה בצאתה. אלא שביום ההוא יצאה אימא מהחדר בדיוק כפי שנכנסה. לא נראו עליה חבּורות חדשות וגם לא כתמי דם. כשאת מגרשת את הצרעות, אני יכול לישון.
בשעת אחר צהריים מאוחרת הגענו לחוף. הוא התפשט, לבש בגד ים ותקע את השמשייה בחול. אימא פשטה את שמלתה הארוכה הרחבה ונשארה גם היא בבגד ים, שלא היטיב להסתיר את עורה החבול. לאחר שפרשׂה מגבות על החוף, הוא נשכב ומיד נרדם. אימא פתחה את הצידנית ונתנה פלח אבטיח לכל אחד משנינו. ניגשנו עד קצה האדוות כדי לאכול שם בשקט. גם אימא באה איתנו. האבטיח היה מתוק וצונן. הספקנו לנגוס בסך הכול פעמיים־שלוש לפני שהצרחות שלו התגלגלו לאוזנינו. לעזאזל איתכם, קרא, ולאלף עזאזל עם האבטיח שלכם, הצרעות המזדיינות האלה קרעו לי את הצורה. הוא נחפז אלינו בצעדי ענק. כשחבט בידינו, נשמטו הפלחים מכפותינו. לאחר מכן משך לאימא בשערות וכך גרר אותה עד לשמשייה. אל תנסי להתחכם איתי, ותגרשי כבר את הצרעות כדי שאוכל לישון.
כהרף עין נשכב וכעבור רגע שוב נחר ונחר. אחותי הרימה אז את פלח האבטיח שנפל וניסתה לסלק ממנו את גרגרי החול. אני רק בהיתי באימא שנפנפה כובע מעל פני הישֵׁן כדי להרחיק את הצרעות. התקרבתי אליה. הוא השתרע בשלב זה על הגב, פקח לרגע את עיניו ותכף שב ועצם אותן. עתה נחר ביתר שאת. צרעה אחת עופפה מעל ראשו המגולח. הושטתי את ידי והראיתי לאימא את הצרעה. אימא קמה, הניחה לכובע, הרימה אבן אדירה, הניפה אותה מעל לראש הישֵׁן וכשהצרעה נחתה על מצחו, שמטה אימא את האבן ואמרה: זהו, טאקיס, תראה איך חיסלתי אותה.
הסופר נִיקוֹס אָדָם ווּדוּרִיס נולד בשנת 1965 בכפר הקטן גְלִיקוֹרִיזִי שבמחוז מֵסִינִיָּה (דרום־מערב יוון) וחי כיום באתונה. הוא למד אדריכלות ובמשך שנים פרסם סיפורים קצרים בכתבי עת רבים. עם ספריו נמנים קובץ הסיפורים “המצולה בקרבת מקום” (2008) והרומן “קַיָפָא” (2016).