סירקה טורקה
בוא אתי לאגדה, קר כל כך: אפלו רוח החרף משתוחחת בלכתה ברחוב. בוא, נלך לאגדה, לספר הפורח הגדול. קדם לכריכתו, אחר כך לתוכו. נבנה קן לבכי, לכל דמעות העולם. היה אתה הטהור, ואני אהיה הצלולה, היה אתה התנחומים ונחמת כל העולם. סכין הירח טובע בחזה המתנשף של הענן, והכאב מפשיט את הכוכב מטה, עד כאן. בית האגדה ירק וקטן ביער ירק כל כך, מתחת לכף-ידו הירקה של אלהים. והלילות כה קדושים, כה צלולים מסביב לימינו העיפים.
מתוך “מהר, לבד ועכשיו“, הוצאת כרמל