סוקרטס למבריאנוּ
“אבא אִירִיניאוס, מהר!” אמר לו קוסטאס. “מהר, אתה הרי יודע שהיא גוססת”. ככל הנראה לכומר לא בער. שחוח כדרכו קשר ביד אמונה את חבל הרתמה של חמורו למעקה הברזל, כאילו היה בטוח שאין לו שום סיבה להיחפז. אחר כך נטל מהאוכף את תיק העור שלו, ומתעלם מנוכחותו של קוסטאס פסע לעבר הכנסייה היפהפייה של בית האחוזה הצחור.
בחדר השינה שררה דממה מוחלטת, וניחוח היסמין נישא באוויר. “הבושם של מרתה, כנראה”, חשב לרגע הכומר. מרתה שכבה ובהתה בתקרה. היא לא שמה לב לשני בניה שישבו משמאל למיטתה וגם לא לרופא שעמד מימינה. אבא אירינאוס לא התמהמה עוד. הוא נזקק לדקות אחדות כדי להכין את סעודת האשכבה. קוסטאס עקב אחרי מעשיו בחרדה גלויה. משסיים את מלאכתו רכן הכומר לעבר ראשה של מרתה. היא חשה בנוכחותו, הפנתה את עיניה הערמוניות, הגדולות והריקות לעברו והביטה בו בגועל ובחוסר אמון.
“מי ביקש שתבוא?!” נשמע לפתע קולה הצרוד והמקוטע של מרתה, “מי אמר שאני זקוקה לך? אף פעם לא הייתי זקוקה לך, ואתה יודע את זה יפה מאוד”. אבא איריניאוס לא התרגש. הוא כבר הכיר את מרתה. הוא הכיר היטב גם אותה וגם את בעלה המנוח, שהיה עשיר כקורח. הבעל היה אדם טוב, ואילו מרתה היתה יהירה וחסרת מעצורים, ומעולם לא הסתירה את סלידתה מאלוהים ומהכנסייה. אבא איריניאוס זכר עדיין מה אמרה לו מרתה ביום נישואיה: “הכנסייה היא המקום שאליו נאספים החלכאים והנדכאים כדי לבכות על גורלם”.
“תבלעי את זה!” אמר לה הרופא בשקט אך בהחלטיות. הכומר ניצל את ההזדמנות ודחף את הכפית ובה סעודת האשכבה אל בין שפתיה של מרתה. התערבותו של הרופא הטילה מורא על האשה, והפחד ניכר בפניה. היא בלעה בהבעת קבס ובבת אחת את סעודת האשכבה, והראתה בכך, שגם עכשיו, ברגעי חייה האחרונים, אין בכוונתה לכבד את הכנסייה. “מה אצטרך לתת לך, אדוני הכומר, תמורת הטובה הגדולה שעשית לי?” שאלה מרתה באירוניה ובחיוך שטני קטן את אבא איריניאוס. “אה, אני יודעת מה לתת לך. על המדרגות בכניסה יש עץ תפוח קטן. הוא עדיין עטוף בניילון עם האדמה, לא הספקתי לשתול אותו. ואתה יודע למה? כי הוא מקולל. בגללו אני במצב הזה, הוא זה שהורג אותי. קח ממני את העץ הארור הזה…” אמרה מרתה בלהט והחלה להשתעל.
את עץ התפוחים רצה בת השבעים וחמש לקנות שבוע קודם לכן, אחרי שעברה ליד בוסתן של אחת מבנות הכפר וראתה עץ עמוס תפוחים אדומים. אז עלה בדעתה, שחסר בגנה עץ-תפוח. היא שכחה שאסור לה להתאמץ יתר על המידה, וקנאתה החולנית דחפה אותה ללכת תיכף ומיד לקנות עץ כזה. כשחזרה הביתה, התכופפה כדי להניח את העץ על אחת ממדרגות הכניסה, אבל פנימה היא כבר נאלצה לזחול.
“תירגעי, מרתה, תפסיקי לדבר”, ציווה עליה הרופא והעיף מבט לעבר הכומר שארז את חפציו. “הגיע הזמן שנלך”, הוסיף ומיהר להכניס את הסטתוסקופ שלו לתיק השחור. כשהכומר והרופא ירדו בדרך לכפר החלה השמש לשקוע. היא נעלמה לאטה מאחורי אופק הים התיכון כאילו שבקה חיים.
“אבא איריניאוס, שכחת לקחת את העץ”, צעק קוסטאס ורץ מתנשף בעקבותיו של הכומר, מחזיק בידו האחת את העץ ובאחרת מיישר את הכובע שלראשו. “אה כן, שכחתי אותו. תודה קוסטאס”, אמר הכומר והניח את שקית הניילון על גב חמורו. כולם המשיכו ביחד לכפר. “מרתה הנבלה”, התפרץ לפתע קוסטאס, “כזאת עשירה, ומה שהיא נתנה לכנסייה זה העץ החצי יבש הזה. לכפר היא לא נתנה כלום. אפשר לחשוב שהיא השיגה את הרכוש שלה בכוחות עצמה, הרי את הכל היא קיבלה מבעלה. נשארתי אחריכם כדי לשאול את הבנים שלה, אם היא תרמה משהו לכפר; אף פרוטה. איזו נבלה!” – “שתוק כבר, קוסטאס. אתה המוכתר של הכפר, ותשמע איך אתה מדבר על אשה מתה. גם היום שתית והשתכרת או מה?” אמר האב איריניאוס ונעץ בקוסטאס מבט זועם. קוסטאס השתתק כהרף עין. הוא חכך את אפו הסמוק הגדול, נפרד לשלום מהכומר ומהרופא והחיש את צעדיו בדרך לכפר.
“מחר יום ראשון, אדוני הרופא, אתה זוכר?” אמר הכומר באירוניה וחייך. אולי נראה אותך בכנסייה?” – “אני מצטער, אדוני הכומר, אבל כבר סיכמתי עם כמה חברים שנצא לצוד מחר”. – “זה לא משונה? ששה ימים בשבוע אתה מרפא פצעים, וביום השביעי אתה גורם אותם”, השיב הכומר בחיוך ופנה לדרכו.
בשעה שהאב איריניאוס התקרב לביתו כבר ירד הלילה על הכפר הקטן. למרות החשיכה ועיניו הקהות הבחין הכומר בזכות אור הירח בדבר מה מוזר: באשתו שישבה על מדרגות ביתם העני וציפתה לו. ברגע ששמה לב אליו, היא החלה לרוץ לעברו. “אז מה קיבלת ממרתה? מה היא הורישה לכנסייה?” שאלה טאסיה. “ערב טוב, אני מקווה שלא שכחת להאכיל את התרנגולות ואת הארנבות”, ענה הכומר. אחר כך לקח את תיקו ומסר אותו לאשתו, שסימן שאלה גדול וסקרני הצטייר על פניה. “תיכנסי ותערכי את השולחן, טאסיה!” ציווה הכומר על אשתו והציב את העץ הקטן על אחת המדרגות שבכניסה. אחר כך לקח מעט מים מהדלי שניצב לפני החמור והשקה את העץ.
“מה נאכל הערב?” שאל הכומר משנכנס הביתה והתיישב לשולחן. “תגיד לי כבר, בשם שמים, מה מרתה נתנה לך? – “את העץ” ענה בעלה חד וחלק. “לא, ברצינות, אל תתבדח אתי”. – “מרתה נתנה לי רק את העץ”. פניה של טאסיה נפלו, כי היא ידעה שהכומר לעולם אינו חוזר על אותה בדיחה. “זאת אומרת שהיא לא התחרטה? אפילו לקראת הסוף לא? היא תמיד היתה חיה רעה. הרי הכפר מלא עצי תפוח, חתיכת זונ…” – “תשתקי כבר!” אמר הכומר בכעס, “ותערכי את השולחן. מחר יום ראשון, וצריך ללכת לישון מוקדם. אל תשכחי שמחר בבוקר אני עובד”.
למחרת התעורר האב איריניאוס שעה אחת מוקדם יותר מהרגיל. היתה לו עבודה נוספת – לשתול את עץ התפוחים של מרחה, אולם מכיוון שלפני ביתו הקטן לא נמצא שטח פנוי, הוא החליט לנטוע את העץ בחצר שמאחורי הבית, אף על פי שהאדמה במקום הזה היתה פחות דשנה.
בשעה שחפר באדמה הורועה אבנים חש שמישהו מתקרב אליו מאחור, אבל הוא לא נפנה לראות מי זה. הוא כאילו ציפה לו. זה היה שכנו, ניקוס, הגנב הגדול של הכפר, שחזר מהטוורנה שתוי כמו תמיד. “שלום לך, זקן בר מזל, אמר ברוח טובה ניקוס שהתנודד כמו סירה, מתאמץ לשמור על שיווי משקל. “היום תרוויח כפל כפליים, זקן, כי בנוסף לדרשה יש לך גם הלוויה. ראיתי את הבנים של מרתה מדברים ושותים עם הקברנים בטוורנה. לו הייתי במקומך, הייתי קובר בעצמי את מרתה. אני לא מציע לך לסמוך על הקברנים אחרי שראיתי כמה יין זרם להם לגרון”, אמר ניקוס לכומר והתפקע מצחוק, מלא שביעות רצון. אחר כך נפנה לעבר ביתו והשאיר מאחוריו את הכומר, שהחל להציב בזהירות את העץ הקטן בתוך הגומה שחפר. אולם כעבור רגע שב ניקוס אל הכומר ואמר לו: “אני מקווה ששמת את היד שלך על העושר, זקן. תגיד לי, מה הצלחת להוציא מהקמצנית?” – “לילה טוב, ניקוס”, ענה בשלווה הכומר, שכיסה את שורשי העץ באדמה ובגללים של החמור. “טוב, לי אתה בטח לא תספר, כי אתה יודע טוב מאוד עם מי יש לך עסק”, מלמל ניקוס ונחפז הביתה כדי להקיא לאסלה את מה ששתה. משסיים הצמיד את פרצופו המגואל בקיא על שמשת חלונו המסורג ועקב בחשדנות אחרי הכומר שהשלים את מלאכתו וניער את האדמה מגלימתו.
השנים חלפו מהר והיום המבורך הגיע: העץ של מרתה נמלא תפוחים אדומים. מאז היום שבו שתל את העץ, טיפל בו הכומר והשגיח עליו במסירות רבה. חלק מהכפריים שראו אותו מסתובב תכופות מסביב לעץ חשבו שדעתו נטרפה עליו. אחרים, שהאמינו באמונות תפלות, היו מוכנים להישבע שהעץ של מרתה מכושף ושהדיבוק שלו נכנס בכומר האומלל. על כל פנים, איש לא הצליח לפתור את התעלומה של אבא איריניאוס. מבחינתו היה העץ הדבר היפה היחיד שהשאירה אחריה מרתה חסרת האמונה, והוא רצה להשתמש בעץ כדי להוציא ממנו את הטוב שמרתה לא הצליחה להשיג בימי חייה. היה בכוונתו למכור את התפוחים ולתרום את הכסף לעניי הכפר ולאומלליו. הוא הזכיר לאל את המעשה הזה כשהתפלל לעילוי נשמתה של מרתה.
לניקוס היו תוכניות אחרות. הוא החליט לגנוב את התפוחים ולמכור אותם בעיר: אם לא יתפסו אותו, איש לא יוכל להוכיח שהוא האשם, כי הוא לא היה הגנב היחיד בכפר.
באחד הבקרים התעורר האב איריניאוס וראה מה הותיר הגנב. הוא לא הצליח לעצור את דמעותיו, לא כל־כך על התפוחים האבודים כמו על הענפים הרבים ששבר הגנב בחמדנותו. אולם לכומר לא התחשק לבזבז זמן על תחושת האכזבה. לפיכך מחה את דמעותיו והלך לטפל בעץ האומלל. אף שאשתו וקוסטאס המוכתר האיצו בו לגשת למשטרה, הוא לא עשה זאת. זמנו עבר מהר בעיסוקיו, והוא לא נתפש לדכדוך.
עם הזמן המשיך עץ התפוחים של מרתה בצמיחתו הטבעית והוסיף לתת מפריו הטוב, לשמחתו הרבה של הכומר. טאסיה, לעומת זאת, לא חדלה לחשוש, והיא הפצירה בקוסטאס להשגיח בערבים על סביבת הבית כדי לסכל את תוכניותיו של הגנב. ניקוס לא היה מודאג במיוחד: הוא ידע שקוסטאס הוא מאותם שתיינים שאינם מסוגלים להשאר ערים אחרי חצות. לא קוסטאס הדאיג את ניקוס, אלא דווקא העץ עצמו – העץ גבה ומספר התפוחים היה עצום. פירוש הדבר היה שכדי לאסוף את כל הפירות בלילה אחד, לפני שהשחר יפציע והוא יתגלה, נזקק ניקוס להרבה יותר זמן מאשר שנה קודם לכן.
כשהגיעה שעתו היעודה של הגנב, אפילו הירח המלא העניק לו שפע אור. ניקוס טיפס במרץ על הסולם ובלהט חייתי התחיל לקטוף את הפירות. המן עבר, אבל נראה כאילו לשלל אין סוף. רגליו של ניקוס וידיו החלו לכאוב, אבל תשוקתו לקטוף הכל לא הניחה לו להסתלק. הלילה כמעט חלף, השמש כבר עמדה להפציע, ויחד אתה היה אמור להופיע גם הכומר, אבל ניקוס לא היה מסוגל להפסיק. הזיעה צרבה את עיניו, הוא חש סחרחורת, וכשעמד לקטוף את אחד התפוחים האחרונים שנותר בו על העץ, איבד את שווי המשקל ונפל.
“מה אתה חושב, אדוני הרופא – הוא יישאר בחיים, המנוול הזה?” שאל קוסטאס כשהרופא יצא מהמרפאה הקטנה. “אני עדיין לא יודע”, לחש הרופא והעיף מבט על הכומר שישב מתפלל ונראה שקוע בצער עמוק. האב איריניאוס היה מזועזע עד עמקי נשמתו. פציעתו החמורה של ניקוס גרמה לו לחשוב, שאולי הוא נכשל בשליחותו. במקום שהעץ יניב שמחה הוא הביא כאב וייסורים.
“לך הביתה, אבא איריניאוס”, אמר לו הרופא וטפח על שכמו. “אין שום תקווה?” שאל הכומר. “יש תקווה, אבל עכשיו כדאי שתלך לנוח. כי אתה בוודאי עייף מהמאמצים שעשית כדי להביא את ניקוס הנה. החמור שלך כבר אכל ושתה. אני סידרתי את העניין. קח אותו ולך לשלום”.
כמעט חצי שנה עברה. הרופא הצליח להציל את חייו של הגנב המסכן. בוקר אחד אמר לו: “היום תוכל ללכת הביתה, ניקוס”. – “אתה מתכוון לבית סוהר?” – “לא, ניקוס. אתה הולך הביתה. אבא איריניאוס לא התלונן עליך במשטרה”, אמר הרופא ועזר לניקוס עם הקביים. כשניקוס הצליח סוף סוף לעמוד ישר על שתי רגליו, הוא הפנה לעבר הרופא את פניו הסמוקות מזעם: “למה הוא לא הלך למשטרה, הזקן הזה? למה לא מכניסים אותי לבית סוהר?” – “אני רואה שהצלחתי לתקן לך את הגוף, אבל לא את הראש. לך הביתה, ניקוס, ואני מקווה, שלא תתחיל עם העץ עוד פעם”.
אבא איריניאוס השקה את עץ התפוחים כששמע לפתע קול נפץ זגוגיות. “צא החוצה, יא זקן”, זעק ניקוס כמו חיה שהשתחררה מכלוב וזרק אבן נוספת לעבר החלון השבור. “אני בחוץ”, ענה הכומר בשלווה וניגש אליו. “אתה לא כומר, אתה השטן. אם ידעת שאני הייתי זה שגנב את התפוחים, למה לא הלכת למשטרה מיד? לו היית עושה את זה כבר בשנה שעברה, לא הייתי צריך לסבול עכשיו. למה שתלת את העץ מול הבית שלי? אתה הרי ידעת שכשאראה את התפוחים לא אוכל לעמוד בפני הפיתוי! מה קרה לך, זקן, ששכחת את ‘אל תביאנו לידי ניסיון'”?!
“תירגע, ניקוס שלי”, אמר הכומר בשקט אבל בהתרגשות. “איך אתה רוצה שאירגע, שטן שכמוך”, קרא ניקוס וגעה בבכי. “כמה סבלתי, ואת כל הכסף שהיה לי הוצאתי על הרופא. אל תחשוב שאני לא יודע שהרופא הוא התורם הכי גדול לכנסייה שלך”. ניקוס לא יכול להחזיק עוד מעמד. הוא השליך את קביו ונפל לרגלי הכומר.
סוקרטס למבריאנוּ נולד בשנת 1963 בכפר ירוס קיפוס שליד פאפוס, קפריסין, ומת באי הולדתו בסתיו של שנת 2021. היה בוגר האוניברסיטה העברית ביחסים בין-לאומיים ובמדע המדינה. למבריאנו שגר יותר מעשור בירושלים, עבד כמתרגם ופרסם דרך קבע מאמרים בשני עיתונים קפריסאיים.