שכבת חול

ניקי מרנגו


תכופות ביליתי את הפסחא או את חג המולד בפמגוסטה, בביתו של הדוד מיצוס. מיצוס היה אחיו הקטן של אבי, ואחרי התעקשות ממושכת מצד סבא ניאות לקבל עליו את הטיפול בחנות העץ של אביו. למען האמת, מיצוס מעולם לא רצה להיות סוחר. חלומו היה ללמוד פילולוגיה בפאריס או באתונה, אך סבא לא היה מוכן לשמוע על כך. המריבה ביניהם הגיעה לקצה בהתערבות אבי – בעת ההיא סטודנט לרפואה, שנה שלישית באוניברסיטת וינה – שבעקבות האובססיה הפילולוגית של מיצוס איים לזנוח את לימודי הרפואה לטובת הטיפול בעסק של סבי. דומה כי האיום השתלם למיצוס, והוא גמר אומר להירשם לבית הספר הגבוה ללימודי מסחר בפאריס. שם, בד בבד עם שיחות על סוגיות לשון ושוטטות בחנויות ספרים ישנים, השתדל מיצוס להיפטר מן המצוקה שבה נתקף מחמת ראיית החשבון ולימודי הכלכלה. לאחר שסיים את חוק לימודיו חזר לקפריסין, קיבל על עצמו את הטיפול בחנות, נעשה חבר במועצת העירייה ונשא לאשה את הדודה בבה, יוונייה מצרייה מפורט סעיד.

הבית שהקימו היה אחד הבתים הראשונים על חוף פמגוסטה, יחד עם הצריף של אוונגלוס לואיזו, בניין אגודת הימאים, הקלאב האנגלי וביתו של סבא, שעמד על שפת הים ולימים נהפך למועדון הקלפנים שנקרא “המגדל הלבן”. בתקופה ההיא עדיין לא היה החוף מלא מלונות, מסבאות ותקליטומטים. מעונם היה בית עצום ממדים, והעמודים הלבנים של מרפסתו הגיעו עד הים. בימי ראשון בקיצים אכלנו שם לעתים קרובות ריזוטו אה לה מילנזה, צלי וסלטים שבאמצעם היה תמיד עלה עגבניה מלופף בצורת ורד, ופעמים אחרות, בחורפים, סעדנו את לבנו בחדר האוכל שקירותיו התכולים קושטו בציורים שפול גאורגיו צייר בגוונים של כחול ואוכרה. בציורים האלה התבוננתי שוב ושוב בערבים, כשבעלי הבית נעדרו, וכן באקוורלים ובתחריטים שבמסדרונות – הדוד אסף אותם בחנויות משכית של פאריס או אלכסנדריה שבהן ביקר פעמיים שלוש בשנה, ושילם תמורתם בחפץ לב מרווחי החנות לממכר עץ. מדי פעם בפעם נכנסתי לחדרו שהיה מלא ספרים וכתבי עת. על השידה עמדה מנורה קטנה, והיה אפשר להצמידה לדפי הספר, כך שתאיר בקרבת המיטה רק על עמוד מסוים. המיטה עצמה היתה צרה ונזירית, וכיסוי חום נפרש מעליה. מיטת הדודה, לעומת זאת, היתה רחבה, עם מזרן נוצות ועיטורי מלמלה. לפעמים, בערבים או בבקרים, כשהדודה עדיין ישנה או יצאה לקניות, הייתי יורדת לספרייה – מיצוס השקיע בה את כל כיסופיו לפילולוגיה.

מדפי הספרייה, כולם מעץ אלון, כוסו בווילאות משי כתומים כבדים, והאור בקושי הסתנן מבעדם. נאספו שם יחדיו ספרי היסטוריה וספרות, אבל בראש ובראשונה סיפורי נוסעים שביקרו בארץ הקודש, בלבנון ובקפריסין, מקצתם בגווילים, מקצתם בלוויית תאריכים ישנים נושנים. למדתי לקרוא את התאריכים הלטיניים, “1687 ונציה”. המגילות העתיקות ביותר הדיפו ריח מיוחד במינו. הדוד שלח רבים מן הכתבים הללו לכריכה ולתחזוקה באתונה, והם חזרו משם בכריכת עור מעוטר ואותיות זהב על שדרתם.

באחד הימים, בשעה שדיפדפתי בספרים, נתקלתי ביצירה שאיוריה הקטנים נצבעו בצבעי תכלת ונחושת – דקלים, צורות גיאומטריות ומרפסות ששירים מוזרים חסו בצלם. זה אירע בתחילת לימודי בגימנסיה, וחשתי הנאה כמוסה כאשר קראתי בשירים – עד כדי כך שסיגלתי לעצמי הרגל: כל אימת שנתרוקן הבית מיושביו, הייתי יורדת לספרייה וקוראת דווקא בשירים האלה ולא באחרים. התחלתי אז להעתיק את השירים למחברת. בהתחלה העתקתי אותם בנאמנות, אולם בהדרגה שיניתי את ניסוחיהם, ובשינויי הנוסח ראיתי יצירות מקוריות שלי.

כך התחלתי לכתוב. כעבור שנים אחדות העניק לי הדוד מיצוס את הספר ובו שירי קוואפיס. היתה זו המהדורה הראשונה, משנת 1935, ונלוו אליה איורי טאקיס קלמוכוס. זה גם הספר היחיד שניצל מן הספרייה. אחרי פלישתו של הצבא הטורקי לפמגוסטה בשנת 1974 לא נודע לנו עוד מאומה על הבית ועל הספרים. דבר אחד בטוח: האזור לא אוכלס שוב. סביר להניח שעשבים עלו במרפסת ובספרים, ואם עודם עומדים שם, מן הסתם התכסו בינתיים בשכבת חול.





מתוך “שכבת חול”, 1990

הסופרת והמשוררת הקפריסאית ניקי מרנגו נולדה בלימסול ב-1948 ולמדה סוציולוגיה בברלין המערבית בין השנים 1965 ל-1970. במשך עשר שנים עבדה כמחזאית בתיאטרון הלאומי של קפריסין, ובין השנים 1980 ו-2007 ניהלה חנות ספרים בניקוסיה. עם ספריה נמנים “מן הגן” (1981), “האם הפנתר חי” (1998) ו”הדוקטור מווינה” (2003).


“הארץ”
לדף תרגומי סיפורת מיוונית



Skip to content