אוה קראיטידי
שוב ושוב ישב בשקט תחת התאנה ושתה לאטו. לאיש לא הפריע ואיש לא הפריע לו. רק מדי פעם בפעם עבר איזה פרחח והתגרה בו: “ביש מזל… ביש מזל… לא יושבים בצל התאנה…”
הוא לא הגיב, שהרי ידע כי מבלבלים בין התאנה לבין כליל החורש, וממילא לא היה אכפת לו. דברים אחרים ציערו אותו. אמא מטורפת, אח שהיגר…
את העונות החולפות מנה בנשירת הפרחים. כשהפרחים נבלו והקיץ בא, היה שוקע בתוגה עמוקה, נואשת. עוד שנה, היה סופר לבדו ובוחן את אירועי החורף. אבל לא היה הרבה מה לבחון. מלאכת יומו לא דיברה ללבו. שש-עשרה שעות ביממה הצר לשווא על חלום שלא יתגשם: לנסוע מסביב לעולם עם אשתו.
היטב ידע שתוכניתו לא תצא לפועל, ובכל כוחו נאבק כדי לא להרים ידיים. הסוף הטוב נהפך לסוף שחור משחור. “אני אשנה את הכל”, חשב כששתה לאטו תחת התאנה. ומשהפריז בשתייה: “שיניתי את הכל”.
דבר לא השתנה. אף לא הזאטוטים שעברו על פניו דרך קבע אחרי שעמדו על טיבו, והיו משליכים עליו אבני חצץ ואחר כך אף חלוקי נחל. מתנודד היה קם ורודף אחריהם, מגדף. הזאטוטים רצו במורד, הסתתרו מאחורי חומות הבתים, אחר כך יצאו ממחבואיהם בתרועות ניצחון.
השנים חלפו והוא הזדקן. התאנה נשארה איתנה, הזאטוטים גדלו ואת מקומם תפסו אחרים, זהים בהרגליהם, רק אלימים יותר. היו פעמים ששב לביתו שטוף דם ממטח האבנים. והוא כדרכו תמיד.
“למה אתה מחכה?” נהגה לנדנד לו הגברת רוזה, שכנתו שאהבה אותו מאז ילדותם. “נשארת ערירי, ועודך מצפה?” “אני אשנה את הכל…” השיב בעיקשות. רק מכיוון שלא היו לו קרובים שירצו להרחיקו, עלה בידו לחמוק מאשפוז בבית משוגעים.
ואז קיבל את המכתב. מכתב, יש לציין, לא קיבל מימיו. לא שיגר איגרת, ואף פעם גם לא קיבל. אף-על-פי-כן ידע מכתב מהו, שהרי סיים את חוק לימודיו בבית הספר העממי, ושם למד הרבה יותר מכפי שהיה נחוץ לו בכל חייו. מאז ומתמיד חלם לקבל מכתב. לכן שמח כשהגיעה שעתו, שמח עד מאוד. דמעות עלו בעיניו.
ידיו אחזו במכתב, ליטפו אותו, חיבקו אותו. בגפו הסתגר בחדרו וחשב שעה ארוכה. עד ששב ופקח את עיניו לעולם, הספיקה החמה לשקוע.
אז דפק על דלתה של רוזה. “קראי לי את המכתב”, ביקש. “אין לי משקפי קריאה, והיות שאיני קורא אף פעם, ממילא אין לי צורך במשקפיים. קראי לי בקול, עשי טובה”.
הרכיבה רוזה את משקפיה, פתחה ביראת כבוד את המכתב וקראה.
“חברי היקר מימי בית הספר. אני בטוב, אבל מה אעשה בטוב הזה? אני כותב לך מהודו מסיבה רעה, נוראה. האשה שלך, האשה שלי, אשתך לשעבר שעד לא מזמן היתה אשתי, איננה חיה עוד. מחלה איומה תקפה אותה, כך נלקחה ממני, וככלות שלושה חודשים נהפכה לציץ נובל. עד אחריתה היתה פרח, מי כמוך זוכר… ועד שנבלה כליל, אודה בפניך עכשיו, חברי הנכבד משכבר הימים, דיברה עליך בכזו אהבה ובכאלה געגועים, שהייתי משותק מרוב קנאה.
“אבל משמתה, אין לי אל מי לפנות זולתך. סלח לי, חברי הנכבד והיקר, שהרי כולנו מעוללים רע איש לרעהו, מי מחמת אהבתו ומי מחמת שנאתו. הגזל של אשתך, לפחות, נעשה אך ורק מחמת אהבה. זאת ועוד, אולי תתנחם בידיעה ששנים רבות התחננה בפני לעשות דבר שאסרתי עליה חד וחלק: לצאת אתך לטיול קצרצר בארץ הקודש.
“ולמה זה אני כותב לך את כל זה, תתהה בינך לבינך. אינני נוצרי, אני מתוודה על כך רק בפניך, עכשיו שהזדמן לי. ובכל זאת, סבל גדול מייסר אותי ורציתי לשתף בו אדם קרוב. זה כל מה שאני יודע.
“מחבק אותך, חברך מני אז, יאניס”.
כבר למחרת גמר אומר למכור את כל רכושו – רכוש לא מבוטל – ולצאת למסע מסביב לעולם. עם רוזה.
מתוך “אתונאית ללילה אחד בלבד”, 2002
אוה קראיטידי נולדה באתונה בשנת 1955, למדה פילולוגיה קלאסית בעיר הולדתה וקיבלה תואר דוקטור בבלשנות מאוניברסיטת פאריס. עוסקת בכתיבה ובמו”לות. עד כה פירסמה שני קבצים של סיפורים קצרים: “אני חולמת שחמקתי” (1996) ו”אתונאית ללילה אחד בלבד” (2002).