מריו סאץ
במעופה הראשון הופתעה הדבורה משושנת הרוחות, מאבקת הפרחים העולה לרגל ומקורי המים שבין העשבים. הכל היה לה חדש, חדש כמו היום שניעור. במהרה היתה היא עתידה למנות במעופה מספרים, מעגלים ואליפסות, וללמוד על האברש ועל פרחי ההדר, על האירוס ועל המורן. רגליה עתידות היו להימשח בצוף המתוק של הפתוחות בכותרות, עיניה המחולקות יראו עשרים שמשות המחלקות את הארץ וכל מסע בין הכוורת לבין קצות היער, בין ריח הדונג לבין ניחוחו החריף של הרוסמרין, יתרום, כך אמרו לה מדריכותיה, להמתקת סודו של הדבש.
– איזה סוד הוא זה המשותף לכולם, שאלה הדבורה הצעירה – וצלילותו הנוזלית צמיגה ומתוקה?
– חיים שמשתהים בזיכרון, ענתה הדבורה המבוגרת – רוק של השמש וגשמי אור, ומקומך במשושה שלא ימות ומיני מתק שמהם לא תיהני כלל וכלל, כי יד מוקפת עשן תגזול את אוצר מלאכתנו.
– אם כך, אנו עמלות למען דבש שבורח, אמרה הדבורה הצעירה – מתאמצות כדי לאסוף את מה שאחרים יפזרו. אילו רק ידעתי איזהו הטוב שבפרחים למען יווצר הטוב שבטעמים, הייתי מתנחמת בגאוותי על משימה שבוצעה כיאות.
– לא תמיד בוחרות אנו איפה למצוץ ואילו פרחים לבקר, הגיבה הדבורה המנוסה – אין דין עונת הלימון כדין עונת האספסת. בדבש אחד ויחיד יש מאה בשמים. דבש אחד ויחיד הוא קבר גורלות הצוף, בואי, עופי אחרי, אראה לך את הפרח הגומל לפה הדבק בו, וטעמו הנותר לעד מצדיק את יופיה של הארעיות.
הן עפו במעגלים, חצו חורש אורנים צעירים, חגו מעל פרחי עדשה ואחירותם. הן התקדמו, נסוגו, התרוממו, ולבסוף נחתו על כר זעיר וזיפי של סרפדים, ברוניקות ופרחים קטנטנים שהדבורה המבוגרת הראתה לבת-מינה הצעירה:
– התבונני בהם היטב: קוראים להם פרחי זכריני. התכלת שלהם אינה אלא טיפת שמים בפינת עשבים נידחת, אך אומרים שבטעמם כלולים כל הטעמים ושבחלק גופם העובר אל הדבש חבוי שיר ניצחונם. סודו של הדבש הוא בכך, שלעולם אין הדבש שוכח את מי שיצר אותו.
– מתוקה היא שפת הפרחים, השיבה הדבורה הצעירה – ואנו מעניקות קול לשתיקתה. מוזר שהפעוט מכל נותן את שמו לגדול מכולם, ושהזיכרון הוא אותה טיפת שמים, שאלה שבים וחוזרים מבטינו כדי לראות את הארעי ואת פרי עמלנו. אכן סודו של הדבש הוא בכך, שהדבש שומר על כל מה שנותנים לו, אבל מצדו הוא נותן יותר ממה שהוא שומר.
מתוך “סודו של הדבש”, 1997
מריו סאץ – סופר, משורר, מסאי ומתרגם ארגנטינאי יהודי – נולד בבואנוס איירס בשנת 1944. בין ספריו: “ארבעת היסודות” (1964), “הדגים, הציפורים, הפרחים” (1975) ו”רשתות הבדולח” (1985). סאץ עוסק בחקר הקבלה ומתגורר בברצלונה.