אלי תאופילידו
במדבר חם ולח נשמת את נשימתך הראשונה. כנראה חזרת ועברת בעולם הזה כמה וכמה פעמים, אך לא היה לך די בהן. מוקדם מאוד הצמחת כנפיים. המקום לא היה יכול להכילך. הכל נראה לך נדוש, רצית לטלטל דברים, להפוך אותם על פיהם. “אני אינני שייכת, לשום מקום ולשום אל”, צעקת, והכל סביבך נרעד.
והפנית את חרטום ספינתך בדרכך למקומות זרים, רחוקים, כי בעינייך לא היה קיים מקום זר. לכל מקום היית שייכת, היית מכל מקום. בערב אחד, בשעה שהתנועעתי לי שאננה בתבל רבה, בא ריבון הריבונים ואמר לי בכובד ראש: “הגיעה השעה שתבחרי. השתהית כאן די והותר”. גהרתי אז על מעקה היקום, והרכנתי את עיני אל האדמה כדי למצוא במה לבחור. איזה יעד טמנה בחובה בחירתי הפעם? ובעודי מתבוננת למטה, ראיתי פתאום מערה מוגנת לבטח, ואור עז בוקע מתוכה. כה חזק האיר, כשמש בצהרי יום. אז אמרתי: “לשם אני רוצה!” חייך הריבון ושלח אותי בנשיפה אחת אל המערה המוארת.
שם מצאתי את מקומי, מוגנת מהרע שבעולם, או כך חשבתי לתומי. לך היה שם גם שדון שהתרועע אתך. הוא דמה לך מאוד, לכן גם בחרת בו: שערוריות רבות חולל (כמובן, מעצם טבעו!), אך כה טוב לב היה שנדמה כי התבלבל, ובמקום להיכנס לגוף אחר, השתכנה נפשו דווקא בגוף שדון. וחייתם בצוותא, בדרככם, לכל הפניתם עורף. מהפכנים, ולא בכדי!
באותה מערה מוארת, אם כן, נמצאתי גם אני, שם גדלתי. מדי לילה בלילה היית אוחזת בידי כדי להראות לי מה יש מחוץ למערתנו. היית מראה לי בריות מוזרות ושונות להפליא מאתנו ונוהגת לומר לי בתבונה: “אנחנו נראים שונים, זאת האמת, אבל אנחנו אותו דבר, בעצם שווים”. אך אם אי פעם שכחתי זאת, ונעצתי מבט סקרני באחד מאותם יצורים משונים, היית מסתכלת עלי באותה ארשת מחמירה שלך ומשננת לי: “לא הסכמנו בינינו? כולנו אותו דבר!” ומילותייך חדרו כה עמוק לתוכי, שהפכתי אותן לדרך חיים.
אחר כך, כשגדלתי והתחלתי למצוא לי בכוחות עצמי יצורים כדי להתרועע אתם, הספיק לך מבט אחד ויחיד כדי לדעת תמיד מי מהם יותיר בי סימנים מכאיבים. תמיד ידעת… איזה כדור בדולח הבאת אתך מארץ המדבר? אך התרת לי למעוד ולכאוב ולבחור בכוחות עצמי.
מעולם לא אמרת לי “לא” על בחירה, גם כשידעת שהיא שגויה. כך למדתי, בדרך הקשה, לכן כל כולי צלקות. לימדת אותי שאף פעם לא מאוחר מדי להיפטר ממה שמפריע, ממה שמייגע את הנפש. אמרת והוספת לומר לי: “חיי את ההווה, עזבי את מה שהיה ואת מה שיהיה! ממילא לא תוכלי לעשות דבר למענם!” לפעמים התלוננתי על דברים שהפריעו לי ביער, אך את חזרת ואמרת בתבונה: “שני את מה שאינו לרוחך, אך אל תתלונני!”
ובא היום שעזבתי בו את המערה המוארת, והשארתי אותך מאחור עם השדון שלך. אבל מה פתאום השארתי… את בתוכי תמיד. עם כל האוצרות שהענקת לי שנים כה רבות במערה, אני נושאת אותך בתוכי תמיד. ויש ערבים בעיר שאני תוהה בהם: “האומנם ידעתי לבחור, או אולי העצמת את אורך עד כדי כך שייבדל מאורות אחרים?”