אימרה קרטס בוחן בקפידה את מעמדו של אינטלקטואל צללים החי במקום שרוב רובו עלטה כבדה, וכתיבתו על השהות במחנות הריכוז מעצימה את התייחסותו לחוויית החיים במקום מחניק, מלחיץ ומסרס
פיאסקו, מאת אימרה קרטס, תירגם מהונגרית מרדכי ברקאי הוצאת מחברות לספרות – כנרת, זמורה ביתן, דביר, 2005, 268 עמודים
הוגה הדעות הצרפתי וולטר טען בשעתו כי הספרים הם ישועתה של האנושות. קרוב לוודאי כי חתן פרס נובל לספרות בשנת 2002, הסופר ההונגרי-היהודי אימרה קרטס, היה מטיל ספק באמיתות קביעתו של וולטר, שהרי ההיסטוריה של המאה העשרים כמו הוכיחה כי אין לאנושות ישועה, אולי זולת אמונתם של יחידים בישועה כזאת או אחרת. בראיון לכלי התקשורת בשוודיה אחרי זכייתו בפרס טען קרטס, בין השאר: “גם כאשר אני מדבר כביכול על דבר-מה אחר, אני מדבר על אושוויץ”. אף על פי כן, ספרו “פיאסקו” הרואה אור כעת בתרגומו המעולה של מרדכי ברקאי אינו דן רק באושוויץ, ותחומי עיסוקו העיקריים הם דווקא הקשר בין הספרות והחסד, חשיבות ההתעקשות על יצירה ספרותית במקום שלבו גס בסופריו והמחיר היקר שנאלצים בעלי המצפון לשלם בעבור מצפונם.
זכו קוראי העברית ושלוש היצירות הראשונות שכתב אימרה קרטס נמצאות כיום בהישג ידם: ספר הביכורים של קרטס, “ללא גורל” (1975), ראה אור בעברית ב-1994 בהוצאת עם עובד ובתרגומה המשובח של מרים אלגזי. ספרו השלישי, “קדיש לילד שלא נולד” (1990), תורגם במסירות ובכשרון בידי המשורר איתמר יעוז-קסט והתפרסם בהוצאת “המעורר” ב-2002, ושלוש שנים לאחר מכן רואה אור היצירה המקשרת בין שתי היצירות שתורגמו לעברית לפניה. “פיאסקו” הוא הספר השני שכתב קרטס, ומבחינות רבות יש בו הן המשך כרונולוגי ותוכני לספר “ללא גורל” הן הקדמה חשובה ל”קדיש לילד שלא נולד”, החוליה השלישית והאחרונה בטרילוגיה. בשלושת הספרים, השונים זה מזה באורח מהותי, מתייחס היוצר בעקיפין ובמישרין לחוויותיו במחנות הריכוז ולאירועי המלחמה, אשר עיצבו את חייו הבוגרים ואת תמונת עולמו.
הפרק הראשון בספר “פיאסקו” מתחיל בעמוד 91. קודמים לו עשרות עמודים של סיפורת טרחנית כביכול, אך למעשה רוויית הומור ושנונה במיוחד. ההקדמה לפרקי הספר עלולה להיראות ארכנית ומייגעת, כי מחשבות המספר נחלקות להגיגי הגיגים, וביטוין בטקסט הוא צירוף משפטים וחלקי משפטים הבאים בסוגריים וברצף, למשל, “היה די לא נעים”: “אורו פניו פתאום, כמו בהשפעת איזה זיכרון שהיה מבדח אם כי די לא נעים (הגם ששני היסודות האלה אינם שוללים זה את זה; אדרבה, נוכחותם הבו-זמנית היא-היא לוזו וטעמו העיקרי של כל צחוק), בתנאי שאנו מסוגלים להעריך את ההומור שבמצב די לא נעים (למשל, כשמתברר שעל מאורע מכריע בחיינו אין בידנו שום ראיה חומרית, והוא מתקיים רק בזיכרוננו ואי אפשר לאששו), בקיצור, התבהרות ארשת פניו של הזקן היתה קשורה ברגע כזה, מבדח ודי לא נעים” (עמ’ 52).
יחד עם זאת יצר קרטס באמצעות סיפור המסגרת את מבואו לפרקי הרומאן. במבוא מתנה את צרותיו גבר זקן – סופר, מתרגם ובן דמותו של קרטס עצמו. היצירה שכתב על חוויותיו בתקופת השואה, יצירה המייצגת את ספר הביכורים של קרטס, “ללא גורל”, נדחתה באמתלה אווילית שיסודה בחוסר הבנה בסיסי: “אנו סבורים שהניסוח האמנותי של החומר החווייתי שלך לא עלה יפה” (עמ’ 30). מכאן ואילך מתפתחת עלילת הרומאן בהתייחסה למחנק החיים באירופה המזרחית בתקופת השלטון הקומוניסטי ואגב אמירות מחכימות באשר לטיבו הנבזי של כל משטר עריצות: “הרוצחים ההמוניים של המשטרים הטוטליטריים נשבעים בטובת הכלל” (עמ’ 37).
תשעת פרקי הרומאן ש”פיאסקו” מורכב מהם מספרים את קורותיו של מר קווש, הגירסה הצעירה של הדמות המופיעה בתחילת היצירה כסופר קשיש המתוסכל מדחיית ספרו. קווש, הנאמן למצפונו והשואף לכתוב יצירה ספרותית באורח כן ומהימן, יודע בוודאות שבהונגריה הסטליניסטית לא יעלה בידו לפרסם את ספרו. ההתקוממות של שנת 1956 מאפשרת לו לעזוב את המדינה הרודנית, אולם כיוצר הוא כבול לשפת אמו. תובנה זו משיבה אותו בתחילת הפרק הראשון אל מולדתו שאינה נזכרת בשמה, והיא ספק כתם מיוסר על מפת אירופה ספק מחוז הזוי ובדוי שאבסורד מסויט שולט בו ביד רמה. אותה ארץ עגמומית ומדכדכת, המלקקת בעשור הראשון של קיומה הסוציאליסטי את פצעי מלחמת העולם השנייה, היא זירת פעולתו של משטר עריץ, וסביב תיאור טמטומו בונה קרטס אלגוריה, אשר דנה בקומוניזם כאידיאולוגיה וכשלטון גם יחד.
קווש מפוטר מעבודתו בעיתון, נאלץ לעבוד במפעל, מועבר מתפקיד לתפקיד, ומטרת כל התמורות המונחתות עליו היא לסרסו מבחינה נפשית ולגרום לו לתפוש כי הוא אינו אלא בורג קטן ונטול כל חשיבות במנגנון הממלכתי. כיוון שהתהפוכות אינן יכולות לחוסנו המצפוני ואינן שוברות את רוחו, מחליטים אדוני גורלו לשוב ולפטרו ולגייסו לשירות הצבא. כשרק פשע מפריד בינו לבין אשפוז לנצח, הוא משוחרר פתאום ובלי שום סיבה מתקבלת על הדעת מן השירות הצבאי. אחרית הספר אינה מעניקה שום פתרון מיטבי לתהיות שהיצירה מעלה, אולם כיאה לסופר מחבר קרטס בסוף הפיאסקו את קצות היצירה וסוגר בתבונה את המעגל שפתח במבוא.
לאורך פרקי הרומאן נתקל קווש בשלל דמויות מעניינות, ותיאורי כולן מעמיקים ושנונים. המוכסים, בעלת הדירה ובנה, סיקלאי – אח לגורל המפוטר גם הוא ממערכת העיתון, המלצרית והפסנתרן, השגל הטרנסצנדנטלית, הפקידות ומנהלי העבודה – כולם חלק מעולם אנושי מורכב, שיחידיו עושים כמיטב יכולתם המוגבלת כדי לשרוד בסביבה שההיגיון הוא ממנה והלאה. חלק ניכר מעלילת הספר מתרחש במסעדת “מימי הדרום”, עולם בזעיר אנפין שגם בו באים לידי ביטוי השחיתות, הניוון, הניצול ויחסי התלות והשררה האופייניים לעולם שבחוץ.
שוב ושוב ניתן לתהות אגב קריאה, מה מועט המרחק בין איוולתם של בעלי השררה במדינה טוטליטרית הזויה וממשית לבין איוולתם במנגנוני שררה של מדינות דמוקרטיות פחות או יותר, לפחות בעיני מנהיגיהן. ככל הנראה ולמרבה הצער, “זה טיבה של העוצמה, כך היא פועלת” (עמ’ 213). שאלות דוגמת “אמונה… השקפת עולם, אין לך?” (עמ’ 135), “אתה אוהב את העם?” ו”את האויב אתה שונא?” (עמ’ 249) אינן מייחדות דווקא את הונגריה הקומוניסטית, ושואליהן תאבי הבינוניות מצויים בכל מקום ומקום שמיומנויותיו המקצועיות של אדם שוות בו כקליפת השום, ואילו מס השפתיים שהוא מוכן לשלם ומשלם והפנכות המתועבות שהוא ניאות ללחך הן הערובה האחת היחידה ליכולתו לזכות בתקן, להתקבע במשרה ולהשתבץ נכון ברקמה החברתית של סביבתו.
בספרו בוחן היוצר בקפידה את מעמדו של אינטלקטואל צללים החי במקום שרוב רובו עלטה כבדה. כתיבתו של קרטס על השהות במחנות הריכוז מעצימה את התייחסותו לחוויית החיים במקום מחניק, מלחיץ ומסרס, שערכים נעלים דוגמת חופש ואחוות עמים אינם מכסים בו כלל ועיקר את ערוות המשטר. “פיאסקו”, שהתפרסם בהונגריה 43 שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, מצייר בלשון פשוטה ועתירת הומור את העולם הקפקאי והמסויט של יושביו. בדרכי הבעתו יש דמיון בינו לבין “אבק אדם” מאת ארנה ספ (תירגם אבי דקל, הוצאת כרמל, 2005), יצירה מרתקת ומזעזעת העוסקת במוראות המלחמה ובזוועות שחוו אחדים מיהודי הונגריה. אולם בתכניו “פיאסקו” הוא ספר התוהה על מהות הקיום ועל חשיבותם של המצפון והכתיבה בחיים, שהגורל יצא בהם להפסקת עשר ולא חזר לעולם.
פורסם במדור ספרים, “הארץ”, ב-19 בספטמבר 2005
חזרה לרשימת פרסומים: שירה ומאמרים