אלני לדיה
הבטתי בכן ועלו על דעתי פרחים. כבר הסתדרתן בפלוקה שלי העוגנת על גדות הנילוס. נערות מקומיות בנות הארץ הזאת שנהפכה גם לארצי, אף על פי שהייתי נוכרי בה.
ישבתן בתחתית הפלוקה בחצי הגורן, המשוט באמצע חצה את חלל הסירה וחילק אתכן לשתי קבוצות. שלוש מימין ושלוש משמאל.
איני זוכר את שמותיכן ואף לא את תווי פניכן. רק את הנערה השביעית אני זוכר, אותה שעמדה זקופה מעל משטח הסירה, צנומה כגומא דק, וקראו לה סמיה. הייתן פרחים ומלאו לכן חמש-עשרה, קצת פחות או קצת יותר בזמן, אחת היא.
ואני צעיר, בגלבייה צחורה, עמדתי בקצה הפלוקה, מוכן לדחוף אותה קדימה ולנהוג בה במי היאור הסמיכים. כאזרח הנהר ומעריצו הכרתי את גחמותיו הקטנות ואת מעבריו הרטובים.
העפתי בכן מבטים חשאיים ונוקבים. לכן נחקקה התמונה בזיכרוני ונהפכה לפצע שלא הגליד בחלוף הזמן.
כשהסתכלתי בכן, הזכרתן לי ציורי קיר מהסוג שאבות אבותיכן הקדומים ציירו בתאי הקבורה ובמסטבות.
בנות דומות זו לזו, כמעט זהות, חוננתן בהבדלים כמעט בלתי מורגשים כמו הפרחים, שיער שחור עד הצוואר, עיניים שצבען דהה במרוצת הזמן, פנים ועליהן נסוך החיוך השאנן והמסוכן של העלומים. הייתי עשוי להתאהב בכולכן ביחד, כפי שאדם משתאה לנוכח להקת ציפורים מעופפות, או למראה עבים צחורות קטנות השטות באותו כיוון. יכולתי, לא רק משום שדתי התירה לי, אלא גם משום שנפשי השתוקקה לזה, לאמץ אתכן אל חזי כמו הייתן טנא תמרים.
אולם סמיה חרגה מכל ניסיונות דמיוני. היא ניצבה זקופה וידה נשענה על ראש אחת מחברותיה, ובשמלתה הארוכה שהגיעה עד ציפורני רגליה, דמתה לכוהנת מימי קדם. שערותיה היו ארוכות יותר משער חברותיה, שחורות וישרות כיסו את כתפיה.
סמיה, חשבתי אז והתאהבתי בך כהרף עין ובכל מאודי. מניה וביה נמחקו הנערות האחרות, פניהן נסגרו כפרחי לילה, והן עצמן מיסגרו את אהבתי כצללים.
את זוכרת שהסעתי אתכן בפלוקה שלי, סמיה? מה את זוכרת עכשיו, סמיה, ככלות עשרים שנה? השכחת את המבט השוקק והמעמיק שבו תרתי אחרייך בסתר? במשך כל הנסיעה דימיינתי ששנינו נוסעים לבדנו ובאין מפריע, חומקים ממקלעת הזמן וצולחים את מימיו הסמיכים של הנילוס בעדינות, כפי שהיו אצבעותי מגששות אחרי גופך.
השמש האירה אותנו במתק יוצא מן הכלל. פניתי להביט בכן. פני הנערות סבו אל הנהרה החמה ומבטיהן נצבעו בזהב קרניה. כמעט לחשתי אז, אך אתן בכל זאת שמעתן: עבאד אל-שמס, חמניות הסוגדות לשמש!
אני זוכר איך חייכתן למשמע הערתי. רק את לא חייכת, סמיה, פנייך שמרו על רצינותן.
האם עודך זוכרת לאן הסעתי אתכן?
חגגתן אז את אחד מחגיכן והתכוונתן לבקר במנזר שעמד על הגדה שמנגד. ואני, בן לעם אחר ולדת אחרת, הייתי נהגכן באותה נסיעה קצרה שהיתה חסינת שכחה כמו הנצח.
מתחת לאור השמש, סמיה, לקחתי אותך הרחק בארצנו והשכבתי אותך על פני האדמה.
הלכה למעשה חתרתי במשוט, דמום ומבויש.
אולם גדול הוא אלוהים אשר העניק לנו דמיון, כי בדמיון הזה התייחדתי אתך. נישקתי את שערך, את צווארך, את ידייך, וגם אם חצצו בינינו הבדלים מהותיים, פסחתי עליהם, מטורף משקיקה, נגעתי בשפתייך ואת כמעט התעלפת. חשבתי שאולי את פוחדת מפני העונש של אלוהייך. אבל גם אני פחדתי, סמיה, והבטתי בך מאובן. נגעתי בעיני רוחי בפרי הקטלני של גן העדן.
חתרתי אז ביתר עוז כדי להאיץ בזמן לכבות את התמונה שבדעתי. אולם הייתי שבוי של תשוקה שלרוע מזלי ידעתי עליה כי היא אסורה וחסרת המשכיות. נכלמתי בסכלותי, שהרי דיברתי על המשכיות בעודי מתאר דבר בר חלוף ונטול קיום ממשי.
הנילוס נראה לנו נוגה, מימיו הזורמים ברוגע העציבו את נפשי.
איפה את עכשיו, סמיה, ככלות עשרים שנים תמימות? האם זכרת אי פעם בפלאח הצעיר העני שהסיע אתכן בסירתו?
אני, גבר בשל ובעל בעמיו, עודי חותר במימי היאור, כאן בגרתי ושערי הלבין, שכיר יום של הנילוס. במשך עשרים שנות הנסיעות האלה זכרתי אותך פעמים רבות, והתעצבתי כמקשיב לצלילו העגום של החליל.
מכל נערות הפלוקה היית המהורהרת ביותר. הבטת הרחק ומבטך האובד באופק נעשה משב רוח. נראה כאילו את פוסחת על פני העניינים הארציים ומניחה למעריצך האביון להתייסר באשלייתו, באמצע הנהר. במרוצת השנים האלה התגעגעתי אלייך באמת ובתמים פעמים רבות, חווה שוב ושוב את מגע הקסם של שפתייך.
כשהגענו לגדה שמנגד, ירדת ראשונה מהפלוקה שלי ונפרדת ממני לשלום בהנד ראש רציני. הבנתי שדעתך היתה נתונה לעלייה לרגל.
מה עלה בגורלך, סמיה? הנהפכת לנזירה השקועה תדיר בתפילות, במור ובלבונה? העודך חיה, או שמא מצאת את מותך במחלה פתאומית? ואולי את אשה בשלה וטרדות משפחה מכלות אותך? מה שרד מגופך הדקיק והאוורירי ששמלתו הארוכה הפכה אותך לכוהנת קטנה?
כל עוד אהיה קשור כאן, כבול לארץ הזאת, לאדמתה השחורה והפורייה, ואשיט מדי יום ביומו את הפלוקה שלי, כל עוד אצלח את הנהר העצום, הרחב כים, ואראה את מימיו שלפרקים כמוהם כעופרת ולפרקים הם שקופים וצלולים, לעולם לא אוכל לשכוח.
כולכן ירדתן ויצאתן בדרך למנזר. הפלוקה שלי התרוקנה, עציץ בלי פרחים, והשמש חדלה להאיר. גבעולי החמניות הקטנות השתוחחו והפרחים כבו…
לא רציתן שאמתין לכן עד שובכן. ספן אחר, אמרתן, יסיע אתכן בחזרה.
עזבתי בגפי ושעות רבות חתרתי, סח לנהר את כאבי. שמעתי שפעם הוא היה אל, וכך נשאתי לו את תפילתי. רחש המים ענה לי באיטיות פולחנית כמו שיר הלל הצץ ועולה מימי קדם.
האהבה שחשתי, זו שלא הספיקה ללבלב במציאות ולו למשך שבריר שנייה, נמהלה בתפילתי ונפוצה ברחבי האופק. אהבה שצללה בנהר ויצאה, רעננה מרוב ערגה, להתייבש בשמש.
סמיה, זעקתי גלמוד בסירתי, סמיה שאיני מכיר, כמו השמים ואלוהים, אני אוהב אותך.
המשוט ההולם במים נלווה להלמות לבי. האופק הלך ונעשה צר יותר ויותר, השמש נעלמה, והדמדומים ירדו דרך קבע, כמו הזמן המשחית את החיים. אולם מתוך מימי הנילוס נשמע קול נגינה, קול רינה פרעונית…
אחרית דבר: הסיפור שנמצא בין כתבי מטייל יווני, עלה על דעתו, לדבריו, כשראה תמונה שצילם עשרים שנה קודם לכן במקום כלשהו במצרים העליונה. בתמונה נראות שבע נערות בפלוקה על גדות הנילוס. בקצה הסירה עומד הספן, מוכן לדחוף את המטייל למצולות היאור…
8 באפריל 1995
הסופרת אלני לדיה נולדה באתונה בשנת 1945 ולמדה ארכיאולוגיה ותיאולוגיה באוניברסיטה של עיר הולדתה. לדיה המוסיפה לגור בבירת יוון עסקה כמעט כל שנותיה בכתיבה ספרותית ובמחקר היסטורי.