ז’וזפ פיירה
“עוֹד יָבוֹא רֶגַע, כִּי הוּא יָבוֹא, כְּמוֹ נִיחוֹחַ עָדִין
קַלִּיל הַמְצַיֵּר בָּאֲוִיר זִכְרוֹנוֹת עַתִּיקִים, כְּמוֹ הַמָּוֶת
הַמְצַלְצֵל בַּפַּעֲמוֹן וּמַשְׁחִית אַשְׁלָיוֹת, מַאֲמָצִים אִישִׁיִּים,
אוּלַי מָחָר, אוֹ הַיּוֹם, אוּלַי לְעוֹלָם לֹא, אֲבָל הוּא יָבוֹא,
מַשָּׁב קַל שֶׁל רֵיחַ זֶבֶל, שֶׁל מַשֶּׁהוּ אֲפִלּוּ יָרֹק בַּהֲמוֹנִיּוּתוֹ,
כֶּתֶם חֲסַר יִחוּד בִּירִיעַת הַבַּד הַגְּמוּרָה שֶׁל הַנּוֹף,
יְמַקֵּד בְּעַצְמוֹ אֶת תְּשׂוּמַת הַלֵּב, אוּלַי מַלְאָךְ יְפֵהפֶה,
תַּכְשִׁיט שֶׁל לָלִיק, רְאִי חֲלוֹמִי,
וִיעַכֵּב אֶת הַצְּעָדִים הַחֲפוּזִים, אֶת הַמַּבָּטִים הַמְּצִיצִים,
אֶת הַדְּהָרָה הַנִּשְׂגֶּבֶת בֵּין עַרְפִלִּים שְׁטוּפֵי שֶׁמֶשׁ,
הוּא יְבַקֵּשׁ רַק רֶגַע, הַפְסָקָה מְאֻשֶּׁרֶת כָּזֹאת,
וְהוֹדוֹת לְעֶצֶם קִיּוּמוֹ בִּלְבַד, לְפַשְׁטוּתוֹ הַיָּפָה,
כְּתוֹפֵס חֶלְקַת אֲדָמָה, אֶת הַמָּקוֹם הַמְדֻיָּק,
הַמֻּגְדָּר וְהַמְסֻיָּם, שֶׁבּוֹ הַמִּכְחוֹל הָאָנוֹנִימִי מְקַבֵּעַ
יוֹם חָשׁוּךְ שֶׁל הַזְּמַן שֶׁהַזְּמַן מִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ,
יִפְתַּח בְּפָנֵינוּ אֶת הַדְּלָתוֹת הַמְרֻחָקוֹת בְּיוֹתֵר,
אֵלֶּה שֶׁמַּנְעוּלֵיהֶן חֲלוּדִים וּמַפְתְּחוֹתֵיהֶם אֲבוּדִים,
אֵלֶּה שֶׁאֵינָן לֹא מֵעֵץ וְלֹא מִבַּרְזֶל וְלֹא מִזְּכוּכִית,
וְאִם כָּךְ, כָּל הָאוֹר בָּעֵינַיִם, כָּל הַיָּרֹק
כְּמוֹ נָהָר בְּתוֹךְ הָעֵינַיִם, בֹּקֶר
קָבוּעַ וּנְטוּל עַפְעַפַּיִם, רֶגַע אֶחָד וְיָחִיד.”
שִׁירִים שֶׁל חֹדֶשׁ יוּנִי מִלִּפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת לְמַדַּי
הֶחֱזִירוּ לִי כִּתְבֵי יָד
מֵהַמְּגֵרָה הַמְשַׁמֶּרֶת אֶת מַה שֶּׁהָיִיתָ,
שׁוֹנִים אֲבָל זֵהִים
אוֹתָם כִּסּוּפִים בּוֹעֲרִים הַטּוֹמְנִים בְּחֻבָּם אַזְהָרָה.
אוּלַי כְּבָר אָז יָדְעוּ
אֶת מַה שֶּׁהֵם מְבַקְּשִׁים עַכְשָׁו, עֲדַיִן, עֲמוּסִים בִּסְפֵקוֹת:
כְּמוֹ צִפּוֹר רַכָּה, כְּמוֹ עוֹד עָלֶה נוֹסָף,
לִשְׁכַּב בַּעֲרֵמַת דֶּשֶׁן בְּלִי לְהָפֵר אֶת הַדְּמָמָה.
(מתוך “אֲסִירֵי סוֹגְרַיִם”, 1978)
Josep Piera: Endreçat a un company (“Presoners d’un paréntesi”, 1978)
ז’וּזֵפּ פִּיֵּרָה נולד בתאריך 30.5.1947 בפרבר בֵּנִיאוֹפָּה שמצפון לעיר גַנְדִיָּה, מחוז וַלֶנְסְיָה (מזרח ספרד) ומת בתאריך 5.4.2026 בעיר מגוריו, גַנְדִיָּה. הוא היה משורר, סופר ומתרגם רב-פנים, שחלק ניכר מיצירתו עסק בריבוי הפנים של הזהות האנושית, כי מבחינת זהותו הלאומית והלשונית היה קטלאני, ספרדי וולנסיאני, ומבחינת זהותו המינית והמגדרית היה עד אחרית ימיו גבר נשוי מאז 1972 עם המורה והמחנכת מָרִיטֵה אָרוֹיוֹ, אך דבר זה לא סתר את קשריו עם גברים ואת כתיבתו המוצהרת שהתייחסה לעניין. בעודו בחיים פרסם עשרים ושניים קובצי שירה, תשעה רומנים, שישה קובצי מסות וביקורות ספרותיות, חמישה ספרי זיכרונות, שלושה ספרי ילדים ושני קובצי סיפורים קצרים. על יצירתו הענפה זכה בארצו בפרסים יוקרתיים רבים. תרגומי רמי סערי לתשעה משיריו ראו אור בעברית ב”בני קוואפיס ונכדיו“, אסופה שהוצאת כרמל פרסמה בשנת 2015.
הופיע באתר של נילי דגן
לדף תרגומי שירה מקטלאנית