חוסה לסמה לימה
העננים האפורים המוחלטים מקפידים לכסות שמי סגריר כדי לגלות לנו את סוד העונה החדשה, ודווקא כשנדמה כי בכוונתם להניב את עונג הסתיו, הם בעצם מבשרים את הסערה, את מערבולת הרוח או את הקללות הנוראות הבוקעות מפי ההוריקן. בני תערובת רבים מסתפקים בהזדמנות לאמץ ללבם אך ורק את הכחול והירוק, כאילו התייחסותם היא אות כבוד לצבעים האופייניים לנו. אבל הנה באים הימים האלה, מכורבלים בכל מיני סוגים של אפור, ומעניקים לנו משיכות מכחול אטיות, מסולסלות, ולא את זני היופי הקרים של הצבעים הטהורים והפשוטים. בשתי דרכים נוהגים להעריך אצלנו את ההגירה האטית של עדרי העננים האפורים, את המרעה החגיגי שגווניו בשלים. אחדים מאשרים כי זאת היא העונה החדשה. לכן הם מבעירים עשן כפול ומכופל בכיריים של מטבחיהם, יוצרים מעדנים ביתיים חדשים ומתוחכמים, ויוצאים מעורם כדי לזכות בתנאי מגורים נוחים יותר. אחרים יודעים בשוויון נפש שסוגי האפור הללו מייצגים צירופים חדשים וחריגים של משבי רוח, ירח וים, וכל ייעודם הוא שההוריקן או הצונאמי יערכו אצלנו ביקור פתע כעוס כמקדמת דנא. והנה נסים ונפלאות: העונה החדשה אינה מגיעה ושום איתן טבע אינו מכה בנו. שמא לעולם נהיה מוקפים בצירופי האפשרויות האלה, צירופים שאין לעמוד על טיבם, מוקפים בשינויים שאינם באים בעתם ורק מרעיפים תהיות?
משורר ספרדי בכיר אומר לנו בשורת שיר נחמדה: “האביב בא, אין איש יודע איך”. ארצות אירופה מניבות תבונה חדשה בכל עונה, והן אוהבות את האביב המתפרץ במחולות ובלהט ירוק. האביב שם בא בבת אחת, כאילו כוחו המסודר מוותר על כרוז, צלצולים ותרועות. לעומתו הסתיו מבשר בהתחלה את בואו באותות בלתי נתפסים כמעט. העדרו הולך וגובר בהמשך, ורק בסוף מגיעים סגירותו ושיממונו לשיאם.
באי שלנו הסתיו אינו נושא מסר ואינו נושף שום ברכת שלום. הוא מתחפש למטאור, להוריקן או לצונאמי. מלתחתו גדושת מחלצות, וכל אחת מתחפושותיו מסתירה את האירוניה האדישה שבה הוא מתענג על תגובותינו. בימים כאלה תמיד עלינו לזכור ולהזכיר לעצמנו את שני הסוגים של בני התערובת: את אלה המסתפקים בשילוב של הירוק והכחול, ואת אלה המכירים בקיומם של הגרגרים האפורים, גרגרים שהם שמץ הרהור בענני העדר ושכחה.
(מתוך “חיבורי הבנה”, 1958)
הסופר, המשורר, המסאי וחוקר הספרות חוסה לסמה לימה נולד בבירת קובה ב-1910 ומת בעיר הולדתו ב-1976. לסמה לימה נמנה עם מתנגדי המהפכה בארצו, אולם בניגוד לסופרים קובנים דוגמת רינלדו ארנס (“לפני שירד הלילה”) וגירמו רוסלס (“בורדינג הום”) ביכר לא לגלות מארצו. ספרו הנודע ביותר הוא “פרדיסו” (1966), יצירת מופת בעלת מאפיינים אוטוביוגרפיים, הנחשבת כיום לאחת מגולות הכותרת של ספרות אמריקה הלטינית במאה העשרים.