יורגוס יואנו
גם כאן העיקר הוא לעשות את הצעד הראשון, להתגבר על עכבות מסוימות. אחר כך מתרגלים ונוכחים לדעת שמוטב להיות עסוק שם ולא בשוטטות סרק למיניה ובמגדניות משעממות למיניהן. גם אני היססתי הרבה לפני שהחלטתי להיכנס לקולנוע עממי, אבל אחר כך הצצתי ונפגעתי. קודם לכן התמדתי בסיבובי ליד הקולנועים והשתוקקתי אליהם מבחוץ. הייתי מתבונן במי שנכנסו, טורף בעיני את התצלומים במשך שעות תמימות. ובכל זאת, לפתע נעורה במחשבותי התנגדות, ולא יכולתי ללכת ולהיכנס. דבר-מה בתוכי עצר בעדי, תחושת אשם – חששתי שאחשף באורח מכוער ביותר. אולם אותו הדבר בדיוק קורה גם לזולת. אני רואה זאת בעיני האנשים, כשאנו נתקלים זה בזה פנים אל פנים שם בפנים. בערב שגמרתי אומר שהפעם אכנס, פסעתי לעבר ורדאריס והרגשתי שברכי פקות. אבל לא יכולתי להחזיק עוד מעמד בלי חברה. החברים שלי השתנו, נהיו ממש בלתי-נסבלים, שלא לדבר על כך שמצאו להם תירוצים מתירוצים שונים כדי להיעלם בלילות. מובן שבתנועת הנוער הדתית אסרו עלינו ללכת לקולנוע. היה לנו הקן שלנו ושם יכולנו לבלות בנעימים בערבים. אחדים הרבו לשוחח על האיסור הזה. אני צייתי בנקל, כי ממילא לא היו לי לא זמן ולא כסף לכרטיסים. מאז שהייתי ילד קטן לא הלכתי עוד לקולנוע. בילדותי הייתי הולך לבדי לקולנוע של השכונה שגרתי בה, ותמיד ישבתי ביציע. אבל בבת אחת הפסקתי ללכת לשם אחרי שמישהו עשה לי בחושך תנועות מגונות. אפילו עכשיו, כשאני הולך מדי פעם לאותו הקולנוע, לבי מתכווץ בקרבי ואינני יודע מה זה היה לי. אולי זו גם היתה הסיבה העיקרית שהאיסור לא הטריד אותי. מאוחר יותר התחלתי שוב ללכת לקולנוע, אף-על-פי שבתדירות נמוכה, אבל הקולנועים של ההצגה הראשונה נראו לי בלתי-נסבלים, בראש וראשונה בגלל הטיפשים שהתגודדו בהם. הרי לא די בכך שהסרט טוב כדי ליהנות ממנו. צריכה להימצא גם הסביבה ההולמת, האפשרות לומר בשעת צורך דבר-מה למי שיושב לצדך בלי לספוג בלי הרף מבטים נזעמים מפרצופים נרגנים. אולם אין פירוש הדבר שבכל הקולנועים העממיים יש אווירה כזאת. הקולנועים בפרברים גרועים אף יותר מקולנועי ההצגה הראשונה. אנשים הולכים אליהם קבוצות קבוצות או משפחות שלמות. וכך הם מתמלאים ילדים, נשים שמנות שבעליהן השתויים לא סותמים את הפה בטברנות וזקנות מעצבנות. כשמדליקים את האורות, משתרר ייאוש מוחלט. הקולנועים העממיים באמת ממוקמים ברחובות המסחריים הראשיים, בקרבת השווקים וליד סוכנויות המכוניות. בדרך כלל נשים אינן נכנסות לתוכם, אך אף-על-פי-כן הם מלאים גברים החל בשעות הבוקר. בימי חול יש קהל רב, בעיקר כשיורד הערב. אז מגיעים הבנאים, הנפחים, הנהגים, הפקידים הזוטרים, החיילים. את המשכיל מריחים פה מרחוק. זה מפריע לי מאוד. לרוע מזלי עיסוקי בקריאה מרובה וחיי בישיבה הטביעו בי, ככל הנראה, חותם שלא יימחה. אני מרגיש שהאנשים נזהרים במחיצתי. לעומת זאת, כאשר הסרט הוא קומדיה, שורר באולם מצב-רוח מרומם וקל לי יותר לפתוח בשיחה עם היושב לצדי. סרטי מתח וסרטי פעולה שיש בהם רציחות ופשעים נוספים לופתים את הנפש ומקפיאים את הדם, משליטים אווירת חששות ומעוררים חשדות. ובסרטים הארוטיים, למען האמת, נשמעות צעקות וגסויות. לעולם לא אשכח מה קרה פעם, כשצפיתי בסרט “האוהבים” של לואי מאל. הקהל פשוט יצא מגדרו. אני תמיד נושא עמי עיתון, ולו גם עיתון שקראתי כבר. ברגע שמדליקים את האורות, אני שוקע כביכול בקריאה, כי אחדים מהמבטים מעמידים אותי במבוכה. לפעמים אני פוסע לעבר חדר המעשנים. לצדו נמצאים השירותים, וקירותיהם מלאים כתובות. אימה משתלטת עלי, ואני מסתגר שם בפנים, בציפייה שהאורות יכבו. הכתיב ורמת הגסות מגלים אם הכותב הוא משכיל או לא. הכתובות שהמשכילים כותבים הן הירודות והמטופשות ביותר. הייתי רוצה מאוד להיות מסוגל לערוך מחקר על הכתובות שחסרי ההשכלה כותבים, כי יש בהן אמינות וייחוד. אתה עושה את צרכיך מוקף בהוראות ובהצעות המצטיינות פעמים רבות במקוריות. באוניברסיטה, בניגוד לכך, קירות השירותים היו מכוסים בבבל”ת פוליטי נבוב. חדר המעשנים מלא בהפסקות עד אפס מקום. בגדי האנשים, ידיהם ופניהם מספרים לי בדרך כלל מהי מלאכתם. רובם צעירים: גופיהם חסונים ותווי פניהם חדים. בקיצור, מראם שונה כליל ממראי. אין להם מה לחפש בחוגי החברה שלי, וגם לי אין מה לחפש בחוגי החברה שלהם. השפמים רווחים ביניהם, רווחים על ימין ועל שמאל. הם כהים וצבעם הולם אותם. באירופה, כך נודע לי, מגלחים את השפם. לא נסעתי לאירופה וגם אין לי חשק, אבל אם כל הזרים שבאים משם דומים לנפולת הנמושות המתרוצצת ביוון והורסת אותה, אז טוב עשו שהלכו וגילחו את שפמם. הפרוליטריון גברי והוא מניב גברים יפים, שיחד עם זאת נובלים חיש מהר. העבודה הקשה מייפה את הגבר, אבל היא גם משחיתה אותו. לבורגנות, לעומת זאת, יש נשים יפות, והן הנותנות למעמד הזה את צביונו המובהק. מכאן מוצאן של הגברות המפורסמות ושל האמהות הדגולות. אני מציץ באחדים מהפועלים ותוהה אם היו יכולים לעזוב אי-פעם את מעמדם ולגדול בבית בורגני. ללא ספק היו הורסים אז את נפשם וגורמים להם לנבול בטרם עת. ובכל זאת, האמת היא שבני מעמד הפועלים מקנאים בחיי הבורגנות. כשהערב יורד ואני מרגיש שבכיסי יש מספיק כסף לחפיסת סיגריות ודי לכרטיס כניסה לקולנוע, אני מאושר. אינני פוחד מפני הבדידות, ובכלל אינני פוחד. באביב ובסתיו, כאשר השמים משחירים בהרי המערב ואני רואה את הסערה מתקרבת ובאה, אני רץ ונדחף לקולנוע כמבלה זמן-מה במקלט. שום דבר חיצוני איננו תקף שם בפנים. אני יוצא מאוחר ורואה את הכבישים מלאים מים ובוץ. תשוקה אחת פחות, אני אומר בתוך תוכי. בקולנועים העממיים מציגים תמיד שני סרטים. לכן, כשאני יודע שאשב שם עוד זמן רב, בפעם הראשונה שאני צופה, אני עוקב בעיקר אחר הדו-שיח, בפעם השנייה רק אחרי הצילום ובשלישית אחרי דקדוקי עניות. בפעמים אחרות אני שב ומסתגר בעצמי ושוכח עולם ומלואו – מתכנן אינספור תוכניות פעולה, תוכניות לחיים שקולים. צר לי שאינני יכול לשלוף נייר ועיפרון ולהעלות את תוכניותי על הכתב. בינתיים היושבים לצדי מתחלפים בלי הפסקה. לעולם אינני במצב המתאים כדי לספר את עלילות כל הסרטים שצפיתי בהם, וגם אינני זוכר כותרים ושמות. בהתחלה היה לי פנקס ונהגתי לרשום אותם ביחד עם התוכניות ועם ההחלטות שלי. עכשיו אינני שם עוד לב אפילו לשם הסרט, ברוב המקרים ממילא מדובר בשם בדוי. לכן לעתים קרובות קורה שאני נכנס לצפות בסרט שראיתי כבר ומתחיל להתייסר חיש קל, כפי שקורה לי תכופות עם בני האדם: איפה ראיתי אותו? איפה ראיתי אותו? אני ננעל אז ומחכה לסרט הבא. אני מתבונן באולם, שטח סגור ומטונף. ביני לביני אני תוהה איך זה התרגלתי לזוהמה כזאת. פעם, כאשר הייתי קטן, הכניסו לתוך מימי האמבטיה שהתרחצתי בה עלים של עץ אגוז: ריח של יוד נדף מהמים. למעשה אין דרך מוצא, זו ממש מלכודת. אוי ואבוי אם יקרה משהו, הסדרן מפקח עלי בלי הפוגה. מדי פעם משהו מתרחש, סטירה כלשהי מצלצלת. כל זה לא לך, אני אומר לעצמי. לפעמים אני חושב שאילו שמרתי את כל הכרטיסים שקניתי והייתי מחשב עכשיו את סכומם, דעתי היתה נטרפת בראותי כמה כסף וכמה שעות ביזבזתי רק כדי להיות שם בפנים. כמעט חיים שלמים.
הסופר יורגוס יואנו נולד בסלוניקי בשנת 1927 ומת באתונה בשנת 1985. יואנו למד לשון וספרות יוונית ועבד שנים רבות בהוראה בערים שונות ביוון ובמשך שלוש שנים לימד יוונית בלוב. יואנו, שנחשב לסופר היווני החשוב ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים, פירסם קבצים רבים של סיפורים קצרים וכן מחקרים ספרותיים וסוציולוגיים. הסיפור “הקולנועים העממיים” לקוח מספרו הראשון (1964). “לכבוד הכבוד”, מבחר עברי של סיפורים מתוך “לכבוד הכבוד” (1964) ו”הסרקופג” (1971) עתיד להתפרסם בשנה הבאה בהוצאת כרמל.