דִימִיטְרָה כְרִיסְטוֹדוּלוּ
רק הספקנו לסגור את דלת המשטח, לכסות אותה בשטיח ושוב להעמיד את מיטת החולה מעליה, ותכף נכנסו החיילים הביתה. תחילה הלמו בקולי קולות בדלת ובעודי ניגשת לפתוח, כבר התפרצו פנימה וקני רוביהם מכוונים אלינו. “איפה הוא?”, צעק מפקדם, “איפה הוא?”. “אני לא יודעת”, לחשה אמא ואילו שני הקטנים הסתתרו בבכי בין קפלי שמלתה. בצעד אחד ויחיד הגיע המפקד אלי, משך בשערותי והצמיד את ראשי לקיר. “איפה הוא?”, אמא הליטה את עיניהם של הקטנים בכפות ידיה ונעצה בי את עיניה. “אני לא יודעת”, לחשתי. כאשר התעשתי, הייתי על הרצפה ולצדי עמד שוטר, קמתי ושוב נשענתי על הקיר. המפקד התקרב למיטה. “הוא חולה”, אמרה לו אמא בבירור. המפקד הרים בבת אחת את הכרים ומשך את ראש השכוב ממש אל מתחת לפניו. מכיוון שידי החולה ניטלטלו ברפיון ומיד הלך חרחורו ונתחזק, הניח לו המפקד לשוב ולצנוח, והסיט ממנו את פניו בהבעה של גועל נפש. “איפה הוא?”, צרח שוב. “כולם ראו אותו מסתובב כאן, הפציעה שלו היתה רצינית, לא ייתכן שהוא סתם עף מכאן”, אמר והמחווה אשר סימן לחייליו, הורתה להם להתחיל בהרס.
כל מה שהיה בבית נחרב. אפילו את הבגדים שבארונות העיפו החוצה, הורידו מן הקירות את הציורים שהיו תלויים עליהם ומיששו אותם, ותוך כדי סריקה וחיפוש חיבלו במטבח, בחדרי השינה ובקיטון. אחר כך יצאו לחצר, פירקו את המחסן קורה קורה, השליכו גפרור והציתו אש. השליכו לתוכה בזה אחר זה את כל מה שלא שברו – רהיטים, פסלונים, ספרים ואפילו את כלי החרסינה. “איפה הוא?”, צרחו בחימה שפוכה. “איפה הוא? אתם מצאתם אותו, טיפלתם בו, הוא איפשהו אצלכם. והוא לא יחזור מכאן חי אל ההר”. אמא הצמידה את הקטנים אליה ביתר שאת ואיכשהו עלה בידה להשתיק אותם, אלא שאז החלו החיילים לזרוק לתוך האש את החיות שהיו בחצרנו, את כל אלה שלא הספיקו לברוח. כך נשרפו חיים האפרוחים שאָפּוֹסְטוֹלוֹס נהג לשחק אתם והארנב של מָרִיָּה, בסוס ירו עוד לפני כן.
גם תורנו היה עתיד להגיע, אולם אז כבו חייו של החולה שראשו היה שרוע על הכר. החיילים הודיעו על כך למפקד והוא ציווה עליהם: “סלקו מכאן את הפגר!”; הרימו אותו ביחד עם המיטה שעליה שכב. מן הסתם רצו – מי יודע איך – לחלל את כבודו, אולם השטיח הסתבך בנעליהם הצבאיות, וכך נחשפה דלת המשטח. בצרחות אימים וביללות צחוק פרוע מיהרו לאחוז בטבעת ששימשה ידית. מפקדם ירה פעמיים באוויר כדי להשיב את הסדר על כנו. אחר כך, קורן כולו מזעם ומאושר, משך בידית בחוזקה. כשנפתחה דלת המשטח – אלוהים שלי, אלוהים שלי, אם רק יצרת את מלאכיך למעננו… – התגלה מיד הנשר שלנו, טפריו לופתים כקרסים את הקורות, כנפיו האדירות פרושות לרווחה, עיניו מלאות חיים ומאירות כשמש, ציצת ראשו המלכותית זקורה והוו של מקורו פעור. כברק רשפו באפלולית רגליו הכל יכולות, העטורות נוצות, כאילו זה עתה טבל ברעננות של סערת ברקים, כאילו זה עתה השליך מן החושך הבהיר של נוצותיו את שלג ינואר הצונן. כולם נרתעו לאחור. הנשר שלנו – אלוהים שלי, אלוהים שלי, האינך שומע עוד, האינך רואה, כלום לא אכפת לך?… – הסתער על הפתח, שהרי בינתיים כבר החלים, ומשק כנפיו נשמע כמו שקשוק חרבות מעל ראשי רודפיו שנפלו תחתיו. באוושה חצה את החדר כנשפך החוצה. אברותיו הלמו כלולבים, חיש־קל התרומם אל־על וכהרף עין נעלם בדרכו אל ההר המכוסה ביער ובקרח. נושאי הרובים רצו אחריו ונופפו נואשות בנשקם, כך הלכו והתרחקו עד אשר נהפכו לנקודות שלא היינו רואים כלל, אלמלא הרעמים וההבזקים של מטחי יריותיהם.
ביתנו היה לאפר. לאחר שקברנו את המת, לקחנו עמנו מכל מים ויצאנו בדרך אל היער.
(מתוך “חוף באור החורף”, 1996)
המשוררת והסופרת דִימִיטְרָה כְרִיסְטוֹדוּלוּ נולדה באתונה בשנת 1953. לפי שעה פירסמה עשרה ספרי שירה, קובץ סיפורים קצרים וקובץ תרגומים מיוונית עתיקה ליוונית חדשה. בשנת 2008 זכתה על שירתה בפרס המדינה היוונית. סיפורה “חולצה ריחנית” התפרסם ב”תרבות וספרות” בתאריך 24.5.2002.