אוֹרְחָן כֵּמָאל
על המדרכה לפני אחת מחנויות התכשיטים בשדרה הראשית של העיר היה שרוע על רגליו הקדמיות גור כלבים. בעודו גונח בעצב הניד את ראשו מדי פעם בפעם והביט בילדי השכונה שהתקהלו סביבו.
שעה קלה קודם לכן מעכה את שתי רגליו האחוריות משאית שגלגליה גלגלי ברזל. מתחת למפרקיו לא היתה עתה אלא עיסה, הרגליים היו עדיין מחוברות לגוף, תלויות בפיסת עור דקה בלבד, ודם שתת מן האיברים הדרוסים עד הצוואר. בינתיים הרכין את צווארו ונשא את קולו כחפץ לספר דברים כאלה ואחרים, אך קולו שנעשה עמוק היתמר אל על, ואחר כך נדם לאטו.
ואולם, ילדי השכונה שהתקהלו סביבו היו שובבים ופרועים… אחד מהם, נער שבאפו הפחוס דמה לטטרי, החזיק מקל. עורו ביצבץ מבעד לקרעים שבגב חולצתו המטונפת. הוא אמר לילד הצנום שלצדו, זה שבידו חישוק חלוד: “אז עכשיו הוא בוכה, אה?!”
הילד הצנום הינהן.
“שמע… תביא ת’מקל…”
אמר ולקח את המקל מיד הנער שדמה לטטרי.
“מה אתה עושה?”
הצנום לא השיב.
הוא תחב את המקל לתוך בשרו המדמם, המעוך של הגור שנבצר ממנו לספר לבריות סביבו מה איום סבלו. צמרמורת נוראה חלפה לפתע פתאום בגוף הגור והוא זעק מרות. הצנום וכל שאר הילדים השמיעו תחילה מעין קריאת מנצחים.
“תכניס לו ככה עוד פעם!”
המקל שב ונתחב, ואחר כך עוד פעם ועוד פעם… בכל פעם ופעם השמיע הגור אותם קולות נוראים שאיש לא ציפה לשמוע מפיו, כאילו כל כוחו אובד לו והוא דועך כליל באותו מאמץ על־טבעי… עתה שכב על צדו בכניעה נואשת, עיניו עצומות, ידיו שמוטות, מוסיף לכאוב אך אינו מסוגל עוד לזעוק. דומייתו סילקה את העליצות מקרב הילדים שסביבו, ואחר כך גם מקרב הגדולים יותר שסביבם והגדולים עוד יותר שעמדו סביב אלה.
הנער שנראה טטרי אמר: “אוף לעזא… אוף, הוא לא צועק!”
מישהו בעל שפם דקיק הגיב: “דרוך עליו ואז תראה!”
נער מצולק פנים עם טלאי שחור על אחורי מכנסיו הירוקים — מהצד דמה לעורב — דרך בעקבים של נעלי אביו שלרגליו, נעליים צהובות בינוניות, על שתי הרגליים האחוריות המחוצות של הגור. הגור שנראה מעולף, וליתר דיוק נראה כאילו כבר מת, עשה תנועה חדה כמבקש להזדקף וקול מחריד שאיש לא ציפה לשמוע ממנו בקע מגרונו…
מעגל הילדים שהקיפו אותו נזדעזע, ואותו זעזוע חלף גם במעגל הגדולים שסביבם ובמעגל הגדולים יותר שסביב אלה. אחר כך הסתיר הגור את ראשו בין שתי רגליו הקדמיות ולנוכח התמוטטותו הפתאומית, כשהבינו שאין להם שום סיבה לחשוש, שבו המתקהלים, התגודדו סביבו ופרצו ביללות שמחה.
אחד הצופים המבוגרים אמר לאותו נער: “כל הכבוד!”
הנער דמוי העורב שזכה בשבח הלם גאה בכפות ידיו על חזהו, רקע ברגליו וקרא: “משהו משהו איך שמעכתי אותו, אה?”
כל הילדים הביטו בנער דמוי העורב בקנאה. בו בזמן תרו בדעתם אחר “דרכים חדשות אשר יאפשרו להם לזכות גם הם בכל הכבוד”.
מות הגור הלך והתקרב. בבת אחת אורו עיניו של פחוס האף הדומה לטטרי… הוא הבחין בחזית המדרכה שממול במרצפת שנעקרה ממקומה. לפיכך רץ, הרים את המרצפת בדי עמל ושעט לעבר הגור, אלא שהסבּל מֵמֵט צץ אז אי־משם במפתיע. האיש הבין מה בכוונתו של פחוס האף לעולל ולכן מיהר ללפות את זרועו:
“אוי, אוי ואבוי… חבל עליו…”
הנער שדמה לטטרי איבד את שיווי המשקל שלו והמרצפת נפלה מידו. מכיוון שראה בהתרחשות הבלתי־צפויה תבוסה, התייצב ביומרנות ראוותנית וקרא:
“מה זה עניינך? אני הבן שלך שאתה מתערב?!”
הכל פרצו בצחוק. הנער התחצף:
“אם אני רק רוצה, אז אני זורק עליו את האבן וזהו… זה לא הכלב של אבא שלך!”
הסבּל מֵמֵט עמד לומר לו: “חבל, בני, זה חטא…”
ואולם, פחוס האף רק צבר תאוצה ועתה הוא שילב את ידיו מאחורי גבו והביט בסבּל מֵמֵט בזחיחות דעת… “רק רגע אחד”, אמר, “אתה הרי בסך הכל פועל, אז לך מכאן לסחוב את המטענים שלך… מי אתה בכלל שתגיד לנו מה לעשות?!”
הנוכחים התפקעו מצחוק.
אחד הנערים שעמד ממול, יחפן שכובעו האפרפר היה משוך עד אוזניו ומכנסיו השחורים היו אוסף של טלאים עד ברכיו, התחיל להסית את שאר הילדים שעמדו במקום, ילדים אשר דמו לסוחרים מדושני עונג בבטניהם העגלגלות, המלאות כבטנו של ליצן. כלומר, ההמולה גברה… הסבּל מֵמֵט היה המום לנוכח קריאות ה”בוז”, צעקות ה”לך”, קליפות האבטיחים שהונפו ואינספור כפות הידיים שחפנו חול מצדי הדרך. תקפו אותו מימין ומשמאל, מישהו ביקש להטיח אבן בראשו, ובעודו מתלבט אם לפנות אחורנית או לא, איבד האיש כליל את עשתונותיו מחמת קליפת אבטיח גדולה שפגעה במצחו.
המון גדול ורב הלך והתקבץ… אותו האספסוף שנאסף ונקבץ מתחת לשמש צחק בקולי קולות, וצחוקו היה בחלקו מאומץ ומעושה.
בשלב מסוים תפס האדון מֵמֵט את פרק ידו של הנער דמוי העורב. מוקף בגידופים שהטיחו שאר הילדים באמו ובאשתו כאחת, עיניו מתהפכות בחוריהן ועצביו מרוטים כליל, התחיל לסטור לנער. שני שומרים ושוטר נזעקו למקום מחמת המולת ההמון ובשל הצרחות המזעזעות של הנער. הודות לשיתוף פעולה מצד האספסוף חולץ הנער דמוי העורב מידי הסבּל מֵמֵט, והמכֶּה נלקח כלאחר כבוד לתחנת המשטרה הסמוכה בעוון “התעללות בילד בראש חוצות”.
ואשר לגור הכלבים… ממילא התייסר מעל ומעבר. ראשו הקטנטן צנח על שתי רגליו הקדמיות, בקצות עיניו יבשו זה כבר הדמעות, עתה שכב חרישית בעיניים עצומות, פיו נפתח מדי פעם בפעם אך נסגר שוב ושוב בלי להשמיע שום הגה.
כעבור שעה קלה הגיע למקום פועל תברואה קשיש שנראה כאילו התייבש כליל תחת קרני החמה. אדם זה — ניכר בעליל שאינו מרוצה מעולמו — התקדם מאוכזב ומשך בתסכול את עגלת הזבל שלו. לצד הגור עצר את רכבו. בתנועה שגורה של את חפירה הרים את הגור מהמדרכה והשליך אותו על העגלה, אחר כך התרחק כפי שהוא — עגמומי, מדוכדך ושדוף — ועגלתו אחריו.
(מתוך “מאבק הקיום”, 1950)
אורחן כמאל (1970-1914) נודע ברומאנים שלו הכתובים בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי ומספרים את חיי העניים של טורקיה.
“הארץ” מדור ספרים, 28.12.17
לדף תרגומי סיפורת מטורקית