פרננדו ארבאל רואיס, אבי

פרננדו ארבאל


הטקסט הזה נכתב זמן קצר ביותר לפני שארבאל הבן נעצר בידי משטרת ספרד, ביולי 1967

גבר אחד הטמין את כפות רגלי בחול. זה קרה בחוף מליליה. אני זוכר את ידיו על רגלי. הייתי בן שלוש, ובשעה שהשמש יקדה, הלב והיהלום התנפצו לאינספור טיפות מים.

לעתים קרובות שואלים אותי מהו הדבר המשפיע עלי יותר מכל, מהו זה שאני מעריץ יותר מכל, ואז אני שוכח את קפקא ואת לואיס קרול, את הנוף הנורא ואת הארמון המרווח, אני שוכח את גרסיאן ואת דוסטוייבסקי, את גבולות היקום ואת החלום הארור, ועונה שזהו אדם, שאיני מצליח לזכור ממנו אלא את ידיו על רגלי הילד שהייתי: אבי.

שנים רבות סרקתי את ספרד בחיפוש אחרי מכתביו, ציוריו, רישומיו. אבי צייר, וכל אחת מיצירותיו מעוררת בי עולמות של דממה וזעקות, שמאות אלפי סוסים מכוסים בדמעות דוהרים דרכם.

במליליה פרצה מלחמת האזרחים בשבעה-עשר ביולי, ואבי – פרננדו ארבאל רואיס – נעצר בביתו שעתיים לאחר מכן ונידון למוות בעוון “מרד צבאי”. לפעמים, כשאני חושב עליו, הכתום והכחול, ההד והמוסיקה, לובשים פשתן וארגמן.

תשעה חודשים לאחר מכן המירו את עונשו בשלושים שנות מאסר ועוד יום. אבל אני איני זוכר ממנו אלא את ידיו על רגלי הילד שהייתי, רגליים שהיו טמונות בחול החוף של מליליה. וכשאני קורא לו, הדממה מתמלאת בנתיבי ברזל ובכנפיים.

אבי היה כלוא בבתי-הסוהר של מליליה, סאוטה, סיודד רודריגו ובורגוס. בסאוטה שיסף את ורידיו בניסיון להתאבד, ואפילו היום עודי מרגיש את דמו הרטוב קולח על גבי החשוף.

בארבעה בנובמבר 1941, אחרי שלקה ב”התערערות נפשית”, כך אומרים, הועבר מהכלא המרכזי של בורגוס לבית-החולים המחוזי של אותה העיר. חמישים וארבעה ימים לאחר מכן נמלט ונעלם… לתמיד… בנדודי פגשתי את סוהריו, את מטפליו, את רופאו… אבל את קולו ואת ארשת פניו איני יכול אלא לדמיין.

ביום שנעלם היתה בורגוס מכוסה שכבת שלג בגובה מטר. לפי המידע שבארכיונים לא היתה ברשותו תעודת זהות, והוא לבש רק פיג’מה. אך אני נסעתי עמו – בדמיוני – יד ביד, בין משעולים ושבילי-חלב, מלטף חיות-פרא שאינן קיימות ושותה לרוויה מבארות ומגבי מים מתוקים בחול.

אבי, שהיה “אדום”, נולד בקורדובה בשנת 1903. חייו, עד היעלמותו, היו מהמיוסרים ביותר שהכרתי. נעים לי לחשוב שאני שותף לרעיונותיו האמנותיים והפוליטיים, וכמוהו כך גם אני שר את הריגוש הנרעד, את המראות השוחות בים ואת ההזיה.

המריבה פרצה בכל עוזה, ככל הנראה, בביתי שלי, ותצלומיו נעדרו מאלבום התמונות: דמותו נגזרה אפילו מהתמונות הקבוצתיות. אולם הדיבה, השתיקה, האש והמספריים לא כיבו את הקול המדמם, החוצה את ההרים ומציף את כל כולי באור ובלימפה.

הייתי נרגש כל כך, אילו מישהו הביא לי חדשות ממנו, לו מישהו רק אמר לי: “הייתי חברו לתא או לספסל הלימודים או למשחק, כאדם הוא היה כזה או אחר, אהב דברים כאלה או אחרים”. אני מדמיין אותו במרכז הקלידוסקופ, המטיל אור על מאמצי ועל השראתי.

אומרים לי שיש אנשים החפצים לגרום לי בצנזורה ובאיסורים “לשלם את חובי” (!) על כך שלא התכחשתי לאבי. קללה על ראשם של מי שלבם עודו משמר את רוח המלחמה והאלימות!

אשר לי, אני מושיט יד-אח לכל המתנגדים לדיכוי ולעוול, היינו הך מהן מחשבותיהם ונטיותיהם. קרוב לוודאי שאותו דבר היה אומר גם הגבר ההוא, שאינני זוכר ממנו אלא את ידיו על רגלי הילד שהייתי בחול החוף של מליליה.






הסופר והמחזאי פרננדו ארבאל, שנולד במליליה (מרוקו הספרדית) ב-1932, הוא אחד היוצרים הספרדים החשובים ביותר בימינו, אף שמ-1958 ואילך הוא גר בפאריס. ארבאל ייסד ב-1966 את “תנועת הפאניקה” ובין המחזאים הספרדים החיים כיום הוא המפורסם, המתורגם והמקובל ביותר מחוץ לגבולות ארצו. פרט למחזות כתב גם רומאנים ועסק בקולנוע. מחזותיו שהועלו בארץ הם “פיקניק בשדה הקרב”, “בית-קברות למכוניות”, “הארכיטקט והקיסר”, “פנדו ולואיז”, “אופני הנידון / גן-העדן האבוד” ו”מכתב אהבה”. הרומאן “בעל בבל” והמחזה “מכתב אהבה”, שהועלה בתיאטרון הבימה כהצגת יחיד בכיכובה של אורנה פורת ובבימוי איציק ויינגרטן, יתפרסמו בקרוב בהוצאת כרמל.


הארץ
לדף תרגומי סיפורת מספרדית

Skip to content