אֵלֵנָה פּוֹנְיָאטוֹבְסְקָה
באתי עייף. מגפיי היו מכוסים בוץ וגררתי אותם בלכתי כמו היו ארונות מתים. התרמיל נצמד לגבי והכביד. הרביתי ללכת, עד כדי כך שבפסיעותי דמיתי לחיה מתגוננת. עבר שם איכר בעגלתו, עבר ועצר. הוא אמר לי לעלות. טיפסתי בדי עמל והתיישבתי לצידו. הקור חילחל. פי היה יבש, סדוק בזוויותיו, ורוקי נעשה צמיגי. הגלגלים שקעו באדמה והסתובבו לאט לאט. חשבתי שעלי להתאמץ להסתובב כמו הגלגלים והתחלתי למלמל מילים אחדות. מועטות. הוא השיב לי כדי לצאת ידי חובה והמשכנו בסבלנות רבה, בסבלנות כמו זו של הפּרדה שמשכה אותנו לאורך המצוקים, סבלנותה של הדרך עצמה, צחיחה ומותשת, מאובקת ועתיקה, טווים מקלעת של מילים סגורות כמו זרעים, ובה בעת נעשה האוויר דליל יותר ויותר, כי התקדמנו מעלה מעלה – כמעט תמיד מתקדמים מעלה מעלה – דיברנו, אינני יודע עוד על מה, על הרעָב, על הצמָא, על ההר, על הזמן, ולא טרחנו אפילו להביט איש בזולתו. ולפתע פתאום, בעיצומו של החספוס שהיה אופייני לבגדינו המלוכלכים, המצחינים, ואנחנו זה ליד זה, עבר בתוך תוכנו משהו לבן ומתוק כהפוגה שקופה. ותיקשרנו בינינו, מעבירים איש לרעהו דברים בלתי־צפויים, דברים פשוטים, כפי שלאורכו של יום אפור מופיע מרחב עדין וירוק, כמו כאשר מגיעים אל קרחת ביער. אני הייתי נוכרי ולא ביטאתי אלא מילים ספורות ששלפתי מהתרמיל שלי, אבל הן היו כמו מילותיו שלו ואנחנו רק החלפנו אותן בינינו, אלה תמורת אלה. הוא התלהב, הביט בעיניי ובבת אחת הפרו האילנות את השתיקה. “אתה יודע, המים יֵצאו עוד מעט מתוך המבּועים.” “לא רע לגור כאן במרומים. מה שרע זה לרדת לכפר כדי לקחת לגימה, כי הזקנות מסתובבות שם ויש להן חשק. אחר כך קשה יותר להסתגל שוב למצב, להתרגל ולא להיזכר בהן עוד…” אמרנו שהקור תכף יתפוגג, כי שם הרחק חשרה של ענני סערה הודפת אותו הלאה וייתכן שהיבול יהיה טוב. מילותינו נשרו כמו רגבים עבים, כמו מוטות מצומקים, אך הבנו זה את זה.
הגענו לכפר שהיה בו פונדק אחד ויחיד. כאשר ירדתי מעגלתו הוא החל לחטט בכיסיו, לרוקן אותם, להופכם, חסר מנוח היה ואכול חרדה, אף לרגע לא התיק ממני את עיניו: “מה אני אתן לך במתנה? איזו מתנה תקבל ממני? אני רוצה לתת לך איזושהי מתנה…” הוא חיפש סביבו, עתיר ציפייה, הביט בשמיים, הביט בשׂדה. שוב ושוב חיטט בלבוש עליבותו, במכנסיו הגסים, המנומרים בטינופת, במעילו המשומש שכבר קיבל את צורת גופו, תר כל העת אחר מתנה. הוא הביט אל־על במבט מעגלי כמשתוקק להקיף ולחבוק את היקום כולו. העולם הוסיף לשמור על מרחק, מרוחק ואדיש. וכהרף עין חייכו אליי כל הקמטים בפרצופו שהשחיר, כל אותם התלמים שהשמש חרשה, שמש אחר שמש. כל התרנגולים בעולם כבר רמסו את פניו והטביעו עליהן אינספור חותמות. מבויש שלף פיסת נייר, אין לי מושג מניין, שב והתיישב בעגלתו, ובשעה שהשעין את כף ידו העבה על ברכיו, גימגם:
“אני כבר יודע, אתן לך במתנה את השם שלי”.
(מתוך “בלילה אתה בא”, 1979)
הסופרת אֵלֵנָה פּוֹנְיָאטוֹבְסְקָה, בת לאב צרפתי ממוצא פולני ולאם מקסיקאית ממוצא רוסי, נולדה בפאריס ב-1932. משפחתה היגרה למקסיקו בימי מלחמת העולם השנייה ופּוֹנְיָאטוֹבְסְקָה התפרנסה במשך רוב שנותיה מן הכתיבה הספרותית והעיתונאית. על מפעל חייה זכתה בשנת 2013 בפרס סרוונטס היוקרתי.