אֵוָה-לִיסָה מַנֶּר
אִם הֵם רָצוּ חֵרוּת,
בּוֹרְאֵי הָאָרֶץ וְהַיָּם, הַמּוֹלִידִים הָאִטִּיִּים,
אוֹ-אָז מַדּוּעַ לֹא צִיְּרוּ צִפֳּרִים,
אֶלָּא דָּגִים, חַלּוּקֵי אֶבֶן, סְפוֹגִים, מַסָּדִים,
חֻלְדָּה, אוֹנְדַטְרָה, שֶׁמְּפַזְּרִים לָהֶן מַלְכּוֹדוֹת,
וְהוֹלְכֵי רֶגֶל בְּרֵאוֹת מִשְׁתַּנְּקוֹת
וּבְמֹחוֹת נֶחֱנָקִים, הַמִּתְפַּצְּלִים כְּמוֹ אַלְמֻגִּים
וְאֵינָם יוֹדְעִים עוֹד דָּבָר וַחֲצִי דָּבָר.
אוֹי חֹשֶׁךְ בּוֹלֵעַ כֹּל וּבִכְלָל זֶה אֶת קְרִיאוֹת הַמְּצוּקָה שֶׁל הַחַיּוֹת,
אֶת הַזְּעָקוֹת הַמִּשְׂתָּרְכוֹת אַט-אַט לְאֹרֶךְ הַבְּרִיאָה.
אֵיזֶה אֵל בָּרָא אֶת הַהֵפֶךְ-מֵהַחֶסֶד הַזֶּה? הֶהָיָה זֶה אֱלֹהִים?
אֵיזֶה אֶל בָּרָא אֶת הַהֵפֶךְ-מִבְּנֵי-הָאָדָם הָאֵלֶּה? הֶהָיָה זֶה הַשָּׂטָן?
בְּנֵי הָאָדָם, תְּאֵבֵי הַחֶסֶד, הַמִּתְאַכְזְרִים לַחַיּוֹת,
עַתִּירֵי הַהִגָּיוֹן, זְעִירֵי הַשֵּׂכֶל.
הִתְפַּלְּלוּ לְמַעַן הַחַיּוֹת, אַתֶּם הַמִּתְפַּלְּלִים,
קַבְּצָנֵי הַחֶסֶד, הַהַצְלָחָה וְהַשַּׁלְוָה,
גַּם לְתוֹכָן פִּעְפְּעָה הָרוּחַ הַנּוֹכַחַת,
גַּם הֵן נְשָׁמוֹת, שְׁלֵמוֹת יוֹתֵר מִכֶּם,
וּבְרוּרוֹת, אַמִּיצוֹת, יָפוֹת.
וְאִם נַתְחִיל מֵהַתְחָלָה, מִי יוֹדֵעַ,
נִזְכֶּה לְהִתְחַלֵּק גַּם בַּיִּסּוּרִים הָאֵלֶּה,
הַפְּשׁוּטִים יוֹתֵר, הַקָּשִׁים יוֹתֵר, הַמֻּחְלָטִים יוֹתֵר
מִן הַיִּסּוּרִים שֶׁלָּנוּ.
אֵוָה-לִיסָה מַנֶּר (1995-1922), אחת המשוררות הפיניות החשובות ביותר במאה העשרים, היא יוצרת ששירתה השפיעה רבות על משוררים פינים המוכרים בארץ יותר ממנה, למשל אווה קילפי, סירקה טורקה ופנטי הולפה. מנר היא המייצגת הבולטת ביותר של המעבר מהשירה המסורתית למודרניזם של שנות החמישים במאה שעברה. יותר מכול מאפיין את שיריה השימוש בשפת סמלים עשירה ורבת דקויות, המצביעה על קשר הדוק עם עולמות הטבע, המיתולוגיה והמוזיקה. אסופה עברית ראשונה משירתה, “צלול, אפלולי, צלול”, ראתה אור בהוצאת כרמל בשנת 2019.
הופיע באתר של נילי דגן
לדף תרגומי שירה מפינית