אֵוָה קִילְפִּי
הַנִּסּוּיִים בַּחַיּוֹת הֵם חִיּוּנִיִּים, אַתֶּם אוֹמְרִים,
אַךְ אֲנִי אוֹמֶרֶת לָכֶם:
הַתּוֹצָאוֹת מוֹרוֹת אַךְ וְרַק אֵיךְ חַיַּת מַעְבָּדָה מְגִיבָה
לְחָמְרֵי הַדְבָּרָה, לְרַעֲלֵי הַקּוֹסְמֶטִיקָה, לְמִנּוּן יֶתֶר
שֶׁל תְּרוּפוֹת
כַּאֲשֶׁר הִיא כְּלוּאָה בַּכְּלוּב,
בְּלִי תְּנוּעָה, לְלֹא חֹפֶשׁ
וּבִתְנָאִים שֶׁהֵם מִמֵּילָא בִּלְתִּי־טִבְעִיִּים.
מַה זֶּה מוֹכִיחַ?
בְּמַה מּוֹעִילָה הַתּוֹצָאָה?
אָשִׁיב לָכֶם: הִיא מוֹעִילָה רַק כְּדֵי שֶׁתּוּכְלוּ לוֹמַר “מֶחְקָר”.
מֶחְקָר פֹּה וּמֶחְקָר שָׁם.
הַמֶּחְקָר מוֹכִיחַ.
וַ”אֲנַחְנוּ חוֹקְרִים”.
קֹדֶם לָכֵן הֵם טָעֲנוּ שֶׁהַחַיּוֹת אֵינָן סוֹבְלוֹת,
כַּיּוֹם הֵם אוֹמְרִים שֶׁהַחַיּוֹת נִלְחָצוֹת.
לֹא רָאוּי לַעֲשׂוֹת שִׁמּוּשׁ כָּזֶה בַּלָּשׁוֹן,
לְהִתְכַּחֵשׁ לָעֻבְדּוֹת.
הַחַיּוֹת פּוֹחֲדוֹת וּמִתְיַסְּרוֹת,
הֵן מְבֹעָתוֹת,
הַחַיּוֹת חָשׁוֹת סֵבֶל.
כּוֹאֵב לָהֶן. הֵן מַרְגִּישׁוֹת רַע.
הֵן מְיַחֲלוֹת בְּלִי הֶרֶף שֶׁהַכְּאֵב יִפָּסֵק,
שֶׁמִּישֶׁהוּ יָבוֹא לִקְרֹא לָהֶן דְּרוֹר,
יְשַׁחְרֵר אוֹתָן וְיוֹצִיא לְחָפְשִׁי,
יָנִיחַ אוֹתָן בָּאֲוִיר הַצַּח,
בַּמְּאוּרָה שֶׁלָּהֶן, בַּשָּׂדֶה, בֶּחָצֵר, בַּיַּעַר.
אַךְ אִישׁ אֵינֶנּוּ בָּא. בָּאִים אֲחֵרִים.
כָּל הַזְּמַן וְאֶת כָּל כֹּחָם
הֵם מְנַצְּלִים כְּדֵי לַחְסֹם כָּל מוֹצָא.
הַחוּצָה, הַחוּצָה, הַחוּצָה, אוֹמֶרֶת כָּל תְּנוּעָה שֶׁל הָעַכְבָּר.
הַכְּלָבִים מְדֻכָּאִים. הֵם מִתְבַּיְּשִׁים בָּאָדָם.
אוֹ שֶׁהֵם מִתְמַלְּאִים כַּעַס, הֵם זוֹעֲמִים,
וּמַאֲשִׁימִים בְּכָךְ אֶת אָפְיָם.
הַחֲתוּלִים. מְלֵאִים יֵאוּשׁ.
הָאַרְנָבִים
שֶׁעֵינֵיהֶם מֻקְרָבוֹת לְמַעַן יְפִי הָאִשָּׁה.
אַתְּ חוֹשֶׁבֶת עַל זֶה, אִשָּׁה?
הִתְעוֹרֵר, בֶּן־אָדָם.
סָרֵב לְעַנּוֹת, מְעַנֶּה.
הִגִּיעַ הַזְּמַן.
(Eeva Kilpi: Eläinkokeet (“Perhonen ylittää tien”
אווה קילפי נולדה ב-1928 במחוז קרליה, אזור שהיה שייך לפינלנד ושכיום הוא חלק מרוסיה. למן שנת 1959 ואילך הייתה הכתיבה תחום עיסוקה העיקרי של קילפי, שפרסמה מאז יותר משלושים ספרים: שירה, רומאנים, קובצי סיפורים קצרים, ספר זיכרונות, מסות ותסכיתים. שירתה מתמקדת בעיקר ביחסים בין אדם לרעהו – זוגיוּת, הורוּת, בדידוּת, חברוּת, התמודדוּת אמיצה עם הזִקנה ועם המוות – ובמארג הקשרים הסבוכים בין האדם לבין עולם החי והצומח. מבחר נרחב משיריה שתורגם לעברית, “הפרפר חוצה את הכביש“, ראה אור בהוצאת כרמל לפני כעשור. הרומאן שלה, “מחול הכלולות”, מ-1973, הוא הנחשב בכתביה. באחד משיריה כתבה: “מצידי תאמין שהכול הוא פוליטיקה, אני מאמינה שכל יום הוא סיפור”.
הופיע באתר של נילי דגן
לדף תרגומי שירה מפינית