אאוז’ניו דה אנדרדה
האוהבים בלי פרוטה
היו להם פנים פתוחות לכל עובר ושב. היו להם אגדות ומיתוסים ודבר את לבם לא חמם. היו להם גנים שהירח שרך בהם את צעדיו שלוב-ידים עם המים ומלאך של אבן היה האח שלהם.
היה להם כמו לכל בני-האדם נס היומיום אשר מהגגות נגר; ובעיני הזהב שלהם מכלול החלומות הפרועים ביותר בער.
היה להם רעב וצמא של חיות, וסביב צעדיהם היתה הדממה גוברת, אך בכל תנועה מתנועותיהם נולדה צפור מאצבעותיהם וחדרה לחלל, מסנורת. (1950)
בית בגשם
הגשם, שוב הגשם על עצי הזית. איני יודע למה הוא שב הערב שהרי אמי כבר הסתלקה לה – היא אינה יוצאת עוד למרפסת לראותו יורד, כשהיא תופרת היא אינה נושאת עוד את עיניה לשאל: אתה שומע אותו? אני שומע, אמא, זה שוב הגשם, הגשם יורד על פניך. (1974)
לקוואפיס, בימים הרחוקים של 1903
אף לא אחד כה בודד, אפלו כאשר הוא התעורר ועיני החבר בעיניו, כמו אותם יונים בשיריו העז לדבר על מה שכה רבות השתק או הזכררק בעקיפין – אף לא אחד כה בודד וכה קשוב לרחש התשוקה ולרחובות אלכסנדריה. (1974)
בשלושה-עשר ביוני 2005, בדיוק מאה ושבע-עשרה שנים מאז יום הולדתו של פרננדו פסואה, איבדה פורטוגל את בכיר משורריה במחצית השנייה של המאה העשרים: אאוז’ניו דה אנדרדה, שם העט של ז’וזה פונטיניש אשר נולד בשנת 1923 בכפר הזעיר פובואה דה אטליה, הלך לעולמו בביתו שבעיר אופורטו.
היוצר שכתב “בבוקר יוני אלך בפעם האחרונה” הותיר אחריו בצאתו אל דרכו האחרונה יותר מעשרים ספרי שירה, אשר רבים מהם תורגמו לשפות זרות ומצאו בקלות נתיבות ללב קוראיהם. דה אנדרדה היה משורר לירי מובהק, ושירתו, שנקודת המוצא שלה היא רומנטיזם אתי בעל מאפיינים פגאניים, מצטיינת בלשון פשוטה, עשירה ומדויקת גם יחד. בין תחומי העניין המוגדרים היטב של שירה זו תפסו מקום מרכזי חשיבותן של הלשון ושל היצירה הספרותית, משמעות יחסי הקרבה בחיי הפרט ומשקל ערכי המוסר בעולם המשתנה תדיר.