יורגוס יואנו
בתקופה ההיא, על החזה של אחדים מאתנו התחיל להיווצר צלב פלומה שחור. אלה שהיה להם כמותו נבדלו מזולתם גם בסממנים משותפים אחרים, כאילו יועדו לתפקיד מיוחד. ברוב המקרים די היה לי בתנועה אחת ויחידה כדי לזהות את המסומן. לאחר מכן פתחתי במעקב, ובדרך כלל אימתי את הפרטים כאשר לקחו אותנו, במוקדם או במאוחר, לבית המרחץ. בהתחלה, כשנכנסנו, הרעשנו עולמות בצחוק ובצעקות שונות ומשונות, אבל ברגע שפשטנו כליל את המדים והמים התחילו לזרום, השתררה דממה כבדה. מבטיהם של אחדים איבדו את ישירותם. המסומנים, על כל פנים, תמיד נראו לי מתאמצים נואשות להיטמע בהמון ולחמוק. גם שם הם היו, כבכל מקום, הצנועים והשקטים ביותר. ומאמציהם מאמצי סרק.
אחר כך שכחנו הכל, ואחרי ארוחת הערב בבית התמחוי נהגתי לקחת אתי את חברי והיינו הולכים ביחד, בדרך כלל לרמונה. גם חברי, כמו כל המסומנים, נסחף תיכף ומיד. בסימטאות של רמונה, באותם בתי קפה עלובים, במאורות הסמים, מאחורי מחסני הגרוטאות, תמיד המתינו כל מיני נשים. כולן היו משופרא דשופרא: שמנות ובאות בימים. בעוד הן היו משומשות וטחונות מכל הכיוונים, הרי אנחנו טרם מחינו את חלב אמנו משפתינו. הבחנתי בעיקר בשני דברים כאשר הצטופפנו בחושך: בנשיקות שהתנשקו ובכנסייה הביזנטית הקטנה שביצבצה מבין הצריפים. אינני יודע מה חשב אז חברי, אבל אני יודע מה עשה, כי ברוב הפעמים עסקנו בפעילות משותפת. באחד הערבים, באחד המחסנים, שמתי לב למעקים מכל מיני סוגים, לבטח נלקחו מבתים שנהרסו. התחלתי ללכת לשם גם לפני שירד הלילה. הייתי יושב שם שעות רבות ונובר בגרוטאות. התיידדתי עם בעלי המחסן, שהסתכלו בי בפליאה. בהתחלה חשבו שיש בדעתי לקנות את הגרוטאות, לאחר מכן סברו שאני בעל מלאכה, נפח או מעצב פנים. אמרתי להם באורח סתמי שאיני אלא מתעניין.
נשארנו ברמונה עד שהחשיך לגמרי. לאחר מכן, כשהירח לא האיר, היינו הולכים לבית הקברות היהודי. למען האמת, לא פעם בדרך קיבלנו הצעות חד-משמעיות ונצמדו אלינו בדבקות. מעולם לא נעתרנו, אם כי נפשנו נכספה להיענות. על כל פנים, אחרי הסירוב אני הוא שקצרתי את המבטים הנזעמים ההם. אט-אט עזבנו את האורות ואת התנועה, כאילו צללנו באפלה.
אך היינו הך כמה סמיך היה החושך, מדינו הלבנים התבלטו. טרם הגענו ליעדנו, וכבר הקיפו אותנו הצללים. השממה כמו היתה מלאה אנשים מתנשמים, מתנשפים. אומרים שתיכף כשיורד הלילה, דבר מה משתלט עליהם. הם נוטשים בתים, משפחות, את כל מה שיש להם, ונוהרים במאותיהם מכל עבר. מדי ערב בערב הם משחקים על הכל בגדול. אין ביכולתם לנהוג אחרת. לבם העני מעניק נקודות זכות רבות למלח ולחייל. המדים מזכים את אלה מיידית בשפע ערבויות: הוא צעיר, חזק ועני, ובנוסף לכל גם איננו שוטר. למעשה ייתכן שכל אלה אינם תקפים, פרט לסגולה הראשונה – הנעורים – וזו, אמנם כן, היא החשובה מכולן. המאוהבים באמת נמנעים כמובן מלבוא למקום הזה. האווירה המתוחה השוררת כאן איננה מתאימה להם. בדרך כלל ניגשו אלינו יותר מכפי שאנחנו ניגשנו. אחר כך בא תורם של המשפטים הנדושים.
קשה להתייסר בלילה במקומות שבעצם מרגישים כלפיהם יראת כבוד. זה כמו להתהולל בבית, במקום שמקיפים אותך בלי הרף דברים הקשורים באנשים היקרים לך ביותר או באחיך הקטנים. השתדלתי לפחות ללכת כמה שיותר רחוק מהחומה שהפרידה את האוניברסיטה מבית הקברות. זאת ועוד, היו שם אינספור בורות – היהודים לעולם אינם מוציאים את עצמות מתיהם מהקבר. הקברים היו בורות מרובעים, בנויים מבפנים. המצבות התנשאו בסימטריות, נוקשות ומבריקות כערימות של סבון רחצה אדום. אותו הכותל הפנימי נמשך טפחים ספורים מעל פני האדמה, וכך, כאשר לוח האבן שהיה מגוש אחד הוכנס מלמעלה, נוצר ממש תנור. במקום להוריד את הגופות מלמעלה היה אפשר להכניס אותן מהצד. בלוח גולפו תמונות שהצביעו על מקצועו של המנוח: נעליים, כובעים, שיניים תותבות, מזלגות, מרדה, חביות, רגליים וידיים, פעמים רבות גם אנשים עירומים. ציורים רבים הבנתי מיד, כששיחקתי שם בילדותי. אולם היו גם ציורים סמליים כל כך, שלא יכולתי להסבירם. זכור לי ששניים, ארבעה או שישה סוסים שחורים, קטני גוף ומכוסים מראשם ועד רגליהם בבד שחור, היו נושאים את אלונקת המת. בשעה שאותם היצורים המכוסים פסעו, אפשר היה לראות רק שמונה, שש-עשרה או עשרים וארבע רגליים קטנות עולות ויורדות בקצביות. כאשר נעצרו כדי להוריד את הגופה, הם נראו בדיוק כמו השולחן שאנחנו עורכים לארוחה ורק רגליו נראות, נמוכות נמוכות, מתחת למפה. בפינות הבדים סומן מגן דוד בחוטים לבנים. הקצה העליון של ראשי הסוסים היה עטור בכנפיים לבנות. כל המרחב השומם והאינסופי ההוא התאדה ונרעש בצהרי הקיץ, פראי ונבואי, אפוף צחנה מתוקה ומשכרת. היהודים לעולם אינם שותלים שם פרחים וברושים. אחרי השואה הגדולה של תקופת הכיבוש התחילו להרוס כליל את בית הקברות היהודי. הכנסיות לקחו את רוב המצבות ואת לוחות הקברים. מחקו מעליהם את התגליפים של כלי העבודה ואת האותיות. הפכו את האבנים למרצפות שיהיו כשירות לשמש לכריעת ברך ואף לליקוק הרצפה. אולם על רבות מהן יש עדיין כתמי שומן כלשהם. היהודים היו בדרך כלל שמנמנים.
הלכנו לשם לעתים קרובות כל כך, שבסוף התרגלנו לבורות מסוימים. העליתי אז את הרעיון שנקבע להיפגש בתוכם, וכך אכן עשינו. הנשים חיכו לנו שם בשכיבה או בישיבה. כשהגענו לפניהן, חיכינו להן בחוץ, בישיבה – כל אחד בקבר שלו. ראיתי את תווי הגוף של חברי מצטיירים לנוכח נגוהות האור של היריד או בבוהק של זיקוקין די נור וחשבתי כמה צרוכיס צודק בהוסיפו כנפיים למלחים שהוא מצייר. מיד כשחברי הקטן נעלם, נכנסתי גם אני לקברי, פעמים רבות לבדי. הנערה, נניח, שהיתה שלי לא הקפידה לבוא, בזמן או בכלל, אבל לא הודיתי בכך. להפך, דאגתי במכוון ללכלך את בגדי במקומות החשובים כדי שאוכל לנער מעליהם את האדמה תיכף אחרי שנצא לאור.
בדרך חזרה תמיד נאלמתי דום. חברי ציחקק וסיפר פרטי פרטים. הוא לא הבין כלל ועיקר שאני מצדי ביימתי הכל, עד כדי כך היה שקוע בסיפוריו וביעד. בערב אחד סיפר לי על איזשהו מציצן. מישהו ארב לו כביכול, מובן שהוא לא ראה אותו. לפתע הפסיק לבוא אתי. בלילות היה הולך לנמל וקופץ עירום לים. שם משה תחמושת מסירות טבועות. פרוצות ומוכסים היו חבריו. הוא כבר לא עשה חשבון, לא היה מסוגל עוד לחשב.
הסופר יורגוס יואנו נולד בסלוניקי בשנת 1927 ומת באתונה בשנת 1985. יואנו למד לשון וספרות יוונית ועבד שנים רבות בהוראה בערים שונות ביוון ובמשך שלוש שנים לימד יוונית בלוב. יואנו, שנחשב לסופר היווני החשוב ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים, פירסם קבצים רבים של סיפורים קצרים וכן מחקרים ספרותיים וסוציולוגיים. הסיפור “בית הקברות היהודי” לקוח מספרו הראשון (1964). “לכבוד הכבוד”, מבחר עברי של סיפורים מתוך “לכבוד הכבוד” (1964) ו”הסרקופג” (1971) עתיד להתפרסם בשנה הבאה בהוצאת כרמל.