יורגוס יואנו
איני יודע עוד מה קורה עם הערפל ואם הוא מוסיף לרדת סמיך, או אולי גם הוא נעלם כליל, כמו הכפור שאינו נראה עוד על הרעפים בבוקר. כשראינו את הכפור הבתולי בוהק בכל מקום, נהגנו לומר: “אמש היתה קרה” או “בגלל הכפור יהיה הכרוב מתוק, צריך להכין ממולאים”.
כשהגיעה עת הערפל, תמיד נעשיתי דרוך. יום אחר יום ציפיתי שהערפל יעטוף אותי ואני אובד בתוכו, סמוי מן העין. אף-על-פי-כן כשירד בימי חול, בשעות שהתייסרתי בהן עם הניירת במשרד, הייתי נעצב מאוד. ביקשתי בלבי שלא יתפזר לפני רדת הערב, אבל לרוב כבר בסביבות הצהריים התפוגג בשמש שלא נעמה לי כלל.
אבל לפעמים, כשהתעוררתי אחר הצהריים, בשעה שתיכננתי ללכת לקולנוע או לבית הקפה, ראיתי לפתע פתאום מבעד לחלון את נופו האינסופי, ואז השתנו מיד תוכניותי ויעדי. זקפתי את צווארון המקטורן, ירדתי בביטחון במדרגות, ובלי ללכת סחור סחור שמתי פעמי לחוף. הערפל נועד לכך שתתהלך בתוכו. אתה חוצה אז בדרכך משהו עבה יותר מאוויר, והוא מחזיק אותך. זאת ועוד: ערפל בלי נמל כמוהו כמכסה בלי סיר.
הערפל נעשה מתוק אף יותר כשנארג לתוכו הגשם, אותו טפטוף דקיק המאפיין את שמינו. הוא אינו מרטיב אותך, רק מיטיב להשקותך, וכעבור שבוע שערותיך מצמחות בזוהר עז יותר. הודות לו זכו למשמעותם האורות, החשמליות וצפירות המכוניות. אפילו רבי הקומות נהיו מושכים באפלוליתו.
אחר כך תמיד הגעתי לבית הקפה בנמל, אותו בית קפה העומד הרוס זה שנים, משתוקק לשוב ולמצוא את חברי משכבר הימים. וכשלא היו שם – והם מעולם לא היו שם – ישבתי במקום שעות רבות וציפיתי. מאחורי השמשות עברו בטור הצללים של אלה שמתו בינתיים. לרגע הדביקו את פניהם לזגוגית העמומה. אחדים נכנסו, אולם אחרים המשיכו בדרכם מזרחה, אל מגדל הדם. אם איש לא היה מנופף לי לשלום, הייתי יוצא ועוקב אחר צל שמעולם לא עלה בידי להשיג.
איני זוכר מאין בא הערפל ההוא, כפי הנראה ירד ממעל. עכשיו מכל מקום, הוא מתחיל במעמקי החלומות – אותם חלומות שבמשך שנים רבות סכך עליהם מכסה כבד, אלא שבינתיים בא בכל זאת הלחץ והסיר אותו אחת ולתמיד. ערפל רב יורד, אני מתאחד אתו ויוצא לדרך: הולך בעקבות צללים אחרים ונותן להם שמות. בלכתי אני מתבונן באבני המרצפת. המרצפות עדיין נשתמרו בדרכים ובסימטאות רבות. מובן שבין האבנים לא צומח עוד העשב שאז צמח ביניהן. הכל נהרס או התייבש. אף מוות אינו טוב. ואילו רק היה נכון מה שאומרים, שעוד נמצא את כולם…
במעקב אחר הצללים אני מגיע תמיד לאותה הדרך. העצים והצמחים גדלים פרא בבדידות ובעזובה. נוצרות מהם טירות אדירות. אני בא אל הבית הגא, העטוי קיסוס ועלווה. אף-על-פי שהצללים עוצרים מדי פעם בפעם, ודומה שהם מנופפים לי לשלום, איני מתקרב לשער שבחומה. סביר שרק אדם אהוב יוכל לשכנע אותי לעבור דרכו.
אני עוזב ושוב אובד בין חשמליות, אורות ותנועה. הערפל וכל מה שראיתי בתוכו אינם מרפים עוד מדעתי. בלילות ערפל אני מרבה לשוטט, מייחל להשיג את פיזור הדעת. השוטטות נוסכת בי הקלה מסוימת. הייסורים הגדולים שוקעים אט אט בגוף, ודרך הרגליים הם מתנקזים לאדמה הלחה.
(מתוך “הירושה היחידה”, 1974)
הסופר והמשורר יורגוס יואנו שנולד בסלוניקי בשנת 1927 ומת באתונה בשנת 1985, נודע ביוון כאחד מגדולי הסופרים במחצית השנייה של המאה העשרים, ויוצרים יוונים רבים רואים בו את אביהם הרוחני. יואנו פירסם עשרים וחמישה ספרים בסוגות שונות. קובץ עברי של סיפוריו, “לכבוד הכבוד”, ראה אור בשנת 2002 בהוצאת כרמל.