ראיינה: דפנה לוי
לפני קצת יותר מעשרים וחמש שנים הוא התייצב בלשכת משרד הפנים ובחר לעצמו שמות חדשים. את “רמי”, שמו הפרטי, בחר משום שאהב את הצליל, ובגלל ששם זה רומז לשמות זרים כמו “ראמון” או “רומאן” או “רומיאו”, “וככה לא הרגשתי לגמרי לבד בעולם”, הוא מסביר. שם המשפחה שנתן לעצמו, “סערי”, נשמע עברי מאוד, אבל בעיניו מצאה חן דווקא המשמעות בשפה הפינית, “אי”. “הקסם של זה היה המרחק”, הוא אומר. “זה שם שלא נשמע זר, אבל הוא גם לא קשור בשום צורה לדברים שהייתי קשור אליהם עד כה”.
היכולת הזו להמציא את עצמו מחדש, היא כנראה אחת התכונות שמסייעות לרמי סערי לשרוד. אני אומרת ככל הנראה, משום שלמרות שבמהלך שיחתנו האיש – בלשן, משורר מחונן ומתרגם פורה במיוחד, המלהטט בלא פחות מ-12 שפות – אינו נרתע מלחשוף מקומות אינטימיים מאוד בחייו ובמחשבתו, נוכחת בה כל העת גם איזושהי גדר שהוא מציב לעצמו ולי. השירים שלו חושפניים, והוא מדבר בקלות יחסית על ילדות לא-פשוטה, על אהבות ואכזבות ועל ניסיון ההתאבדות שבא בעקבות אחת מאלה. “אבל זה שאפתח דלת במקום שנוח לי, אין פירושו שכל אחד יכול להידחף פנימה גם למקומות אחרים”.
למרות ההצהרה הזו רמי סערי הוא איש קל-שיחה וכובש מאוד. ואיך אפשר לא להיכבש בידי גבר שמופיע לפגישתנו מלווה בטייגה, הכלבה שלו שחיה פה, בשכונת מוסררה בירושלים, והוא מגיע אחת לשנה מאתונה, שם הוא מתגורר, כדי לטפל בה במשך חודש שלם, במסגרת מין הסכם משמורת משותפת שיש לו עם בן-זוגו לשעבר. האהבה שלו לחיות גדולה ועמוקה מאוד. לכן לא מפתיע לגלות שבספרו החדש “טבעות השנים” (הרואה אור בימים אלה בספריית פועלים) יש גם שיר שמוקדש לטייגה. באתונה יש לסערי כלבה אחרת, ליליקה, ובן-זוג חדש, מיכאליס, וחיים אחרים לגמרי מאלה שתכנן לעצמו בירושלים, כשחשב שהאוניברסיטה העברית תהיה ביתו.
סערי, 44, נולד בפתח תקווה, ובגיל שלושה חודשים נלקח בידי אמו למולדתה, ארגנטינה. “אמא יזמה הינתקות חד-צדדית מאבא. היא נסעה לארגנטינה ותכננה להישאר שם, בבית הוריה ואחותה, אם כי הוא לא היה מודע לכך שאשתו ובנו עזבו אותו”. האב הצטרף אליהם בסופו של דבר, והמשפחה כולה חזרה ארצה, כשסערי היה בן ארבע, מצויד באח נוסף שנולד שם. “יש המון זיכרונות משם”, הוא אומר. “החצר שבה שיחקתי, אנשים, המשפחה, בואנוס איירס. חזרתי ילד דו-לשוני, אבל הגננת אמרה לאימא שלי להפסיק לדבר איתי ספרדית, וכך שכחתי את השפה לגמרי. כשהייתי בן 11 באו לבקר אצלנו קרובים מארגנטינה ולא הבנתי דבר ממה שאמרו. כשחזרתי ולמדתי ספרדית כמבוגר, הרגשתי שיבה למשהו שתמיד היה בתוכי. זאת חוויה חזקה מאוד, חוויה של סירוס.”
סירוס?
“סורסתי משפת האם השנייה שלי. מאז חייתי בתחושה ברורה ביותר שאיני מוכן עוד לעבור סירוס כזה. שהדרך היחידה שלי לחיות היא להיות לגמרי אני, מה שאני. בלי להתפשר. בלי להעמיד פנים שאני משהו אחר רק בשביל לרצות אנשים”.
האינטלקט אדיר הממדים שלו התגלה בגיל צעיר מאוד. הוא נכנס לבית הספר מוקדם וגם קפץ כיתה ובשנתיים שנותרו לו בין התיכון לצבא התנדב בקיבוץ מעברות (“שנבחר כי היו בו מתנדבים רבים מפינלנד, שפה שאת צליליה אהבתי ורציתי ללמוד”). אחרי שלושה חודשי שירות קיבל פטור. “הייתה ביני לבין הצבא הבנה הדדית שאיננו מתאימים זה לזה. הייתי נחוש בדעתי לא להיות חייל, וידעו שהאפשרות היא להכניס אותי לכלא או לשחרר אותי, אז שחררו אותי ומיד נסעתי לפינלנד”.
למה פינלנד?
“כי בין הבגרויות למדתי פינית. בגיל צעיר מאוד, לאחר שהייתי בתנועת נוער והתברר לי שגם שם אינני מצליח להשתלב, הבנתי שאיפלט מכל העסק הזה פה בארץ ושכדאי לי לחשוב על עיסוק. ישבתי ולימדתי את עצמי פינית. גם את השפות שלמדתי אחר כך בחרתי על פי הצלילים ולא לפי מספר הדוברים או משהו תועלתני כזה. בתיכון למדתי ערבית, ואבא שלי אמר לי שהוא אינו מבין בשביל מה, כשאפשר לבחור צרפתית שתועיל לי יותר בעולם. ככל הנראה תועלת לא עמדה בראש מעייניי, ובגלל זה נעשיתי משורר ומתרגם. יכולתי ללמוד משהו אחר ולהיות, נניח, רואה חשבון מתוסכל מאוד.”
אתה לא סתם משורר ומתרגם, אתה מאוד יוצא דופן – אתה כותב המון, אתה מתרגם מהמון שפות שבהן גם שפות שרובנו לא יודעים לזהות, כמו אסטונית או קטלאנית או פינית. כתבת דוקטורט בבלשנות והיית מורה מצטיין באוניברסיטה העברית… ובכל זאת אתה כותב על עצמך:
ִלּוּ הָיָה אַפְּךָ שָׁבוּר
אוֹ צְלִיעָתְךָ בּוֹלֶטֶת יוֹתֵר,
לוּ יָדַעְתָּ לְפָחוֹת
שֵׁשׁ אוֹ שֶׁבַע שָׂפוֹת פָּחוֹת,
וְלֹא מֵאַהֲבָה אוֹ דִּכְדּוּךְ,
הָיוּ אוֹהֲבִים אוֹתְךָ יוֹתֵר
וְחוֹשְׁשִׁים מִפָּנֶיךָ פָּחוֹת.
“אנשים רבים אינם אוהבים אותי דווקא בגלל הצלחתי. כתבתי על זה בכאב, אבל עבר מאז זמן, ועדיף בעיניי לא להקדיש לזה מחשבה. תמיד הייתי עוף מוזר, תמיד חשתי שונה, תמיד יוצא דופן – לא מפני שרציתי, לא שמתי נוצות בכובע כדי שישימו לב אלי, אלא עסקתי במה שעניין אותי, ולא חיפשתי את הקונצנזוס. התבלטתי מעצם טבעי. מגיל אפס הייתי דו-לשוני, למדתי קרוא וכתוב בעצמי בגיל שלוש וחצי, הייתי הכי צעיר בכיתה, גבוה מאוד. לא יכלו להתעלם ממני, אם כי חינכו אותי להיות ילד ממושמע ומסודר שעושה כל מה שאומרים לו, בתוך תוכי ידעתי תמיד שיש לי רצונות משלי ודרכים להגשים אותם גם אם אחרים לא יבינו”.
כתבת באוניברסיטה העברית דוקטורט בבלשנות שמית, התכוונת ללמד גם להבא באותה אוניברסיטה ולא קיבלת בה תקן.
“אחדים מאנשי אותה אוניברסיטה חשו כנראה שאני מאיים עליהם. הם מעדיפים אנשים שמתכווצים לגודל בלתי-נראה, לא אנשים שמושכים תשומת לב. איני הולך בתלם, ולא כל אחד יכול להסתדר עם זה. אבל אם מישהו מרגיש שהוא זבוב לידי, עדיף שיעוף כמה שיותר רחוק ממני”.
זאת הייתה אכזבה גדולה?
“בהחלט, אבל מאז פרשתי כנפיים, ועיסוקי הוא בכתיבה, בעריכה ובתרגום, דברים שמעשירים את עולמי. חיי מתנהלים ביוון, שקרובה ללבי וקרובה מאוד לארץ. איני מרגיש בחו”ל. אני לגמרי בבית שם. זה אותו ריח ים, רק שהאנשים מסביב מדברים יוונית. בניתי את עולמי שם, ומשם אינני מאיים על איש וקהילת הכותבים בארץ יכולה לאהוב אותי מרחוק, למרות כישרונותיי. כך אינני דורך על יבלות, לא פוגע ולא נפגע. רמת החיכוך הפוטנציאלי שלי עם הזולת ירדה פלאים. אם מישהו ישנא אותי שם, זה בגלל שהוא, נניח, יכעס שהכלבה שלי מסתובבת ברחוב. טוב לי עם זה, כי החיים קצרים מכדי להילחם”.
אם להתרחק, למה לא הספיקה לך בקתה בגליל?
“בגלל היותי אדם עירוני. נחוצים סביבי אלמונים, אעדיף להיות אלמוני לפעמים. בחרתי באתונה ולא באחד האיים המקסימים של יוון, כי רצוני לגור בעיר. די לי בהיותי אי בתוך עצמי.
בשירים שלך אתה נשמע סוער בהרבה, כואב בהרבה, זקוק לאהבה. אין בהם ההשלמה הזו.
“למרות קיומי כאדם סוער, עבדתי על עצמי. אינני חושב ‘לו יכולתי להיות משהו אחר’, ברור לי שיצא ממני בדיוק מה שיכול היה לצאת ממני ושבחיים הנוכחיים שלי, יש לי אחיזה בדברים רבים שמבחינתי יוצרים את השילוב הנכון בין הסערות לבין ניתוב האנרגיות לדברים העומדים ברומו של עולם.”
לפני 16 שנים ניסה סערי להתאבד בעקבות אהבה נואשת לגבר מברצלונה. הוא כתב על זה באחרית הדבר שצירף לתרגום פרי עטו של הספר “כיכר היהלום” מאת מרסה רודורדה, הספר הראשון שקרא לאחר שהתעורר בבית החולים, נפשו מנותצת, וכך גם גופו שנותר מאז צולע. הוא אינו מוכן לשוחח על ניסיון ההתאבדות ההוא, אבל מודה “האופציה לסיים את החיים קיימת כל הזמן אצל הכול. אין לי נטייה אובדנית, אבל משהו בתשתיתי הנפשית גורם לי לחשוב על המוות כל הזמן. יש לי חברה חרדית שאמרה לי פעם שתפישתי נוצרית יותר מיהודית, כי יש לי עיסוק מתמיד בעולם הבא ובמה שיקרה אחרי מותי. זה נכון, אם כי העונג הוא חלק מחיי ובעת העשייה, כל כולי מתמסר לפעילות, אבל לנגד עיניי מככב גם המוות כל הזמן, איני נכסף אליו אלא ער לקיומו כמו נוף שנשקף מבעד לחלון. “
אתה מפחד מהמוות?
“לא. מפחיד אותי מותם של אנשים אהובים, של חיות היקרות לליבי. לא מותי שלי”.
סערי אומר שאת עיקר הסערות שבתוכו הוא מנתב לבחירת התרגומים – יותר מארבעים ספרים עד כה – שהוא בוחר. בכל אחד מהם, בין אם מדובר בלורקה, פרננדו פסואה או איסמעיל קדארה – ישנה כפילות, תחושת חוסר שייכות, תחושות שהוא מכיר היטב מחייו הפרטיים. “לפני כמה ימים נשכבתי במיטה, לסייסטה המקודשת של אחרי ארוחת הצהריים, מול תוכנית טלוויזיה שאנשים מתקשרים אליה עם כל מיני צרות ובעיות. שנת ישרים פוקדת אותי עם זה ברקע. דיברו שם על בגידות, ועל כך שאנשים שבוגדים, יותר משקוסמת להם הבגידה, היא מהווה מימוש של העולם הפרטי שלהם, עולם מקביל שהם סיגלו לעצמם מילדות. לי יש עולם כזה. הוא נוצר בעקבות החוויה המהותית ביותר שעיצבה אותי – השיבה ארצה והנתק משפתי השנייה. זה השפיע על הקשרים שלי עם ההורים, על המקצוע שמצאתי, אפילו על הנטייה המינית שלי”.
באיזה אופן?
“ברגע שיש בך כפילות מולדת, אינך יכול להשתייך לדבר אחד במאה אחוזים, או להפך – אתה שייך לגמרי למקום אחד, נניח לעברית, ובאותה שלמות אתה שייך גם למקום אחר, נניח לערבית. ביכולתי לשוחח איתך כאן ואחר כך לרדת לעיר העתיקה ולשבת בבית קפה עם ערבי, ולהרגיש בבית בדיוק באותה מידה. ביכולתי ללבוש דמות ולפשוט צורה וזה נראה לי מובן מאליו.”
זה נשמע מאוד סכיזופרני.
“לאנשים קשה לתפוש את זה, כי הם שבויים בדבר האחד והיחיד: זה אני, זו דרכי, זו הדת שלי, זאת השיטה שבה אני חי. דרכי לחיות היא אחרת. חיי ניתבו אותי בצורה אחרת. חוויתי התפצלות, ומאז מפעמת בי תחושת שייכות לכמה וכמה דברים בעת ובעונה אחת, גם דתי וגם אתאיסט, גם שחור וגם לבן. אני הומו, גבר במאה אחוזים, אבל חש שביכולתי לדעת גם במדויק לגמרי איך מרגישה אישה. אינני אישה, אין לי חלב מהפטמות ולא אקבל וסת, אבל ברור לי מה זה להרות. מתאפשר לי להרגיש יהודי ונוצרי ובודהיסטי גם יחד.”
סערי חיבר שבעה ספרי שירה, מספר התרגומים שלו מאיים להביס את מספר שנותיו, הוא זכה פעמיים (עד כה) בפרס ראש הממשלה וגם בפרס טשרניחובסקי לתרגום. הוא שולט, כאמור, בתריסר שפות (עברית, ספרדית, פורטוגלית, תורכית, קטלאנית, אלבנית, יוונית, הונגרית, פינית, אסטונית, מלטית ואנגלית) וטוען שאחרי שלוש שפות ממשפחות שונות, הרביעית כבר נלמדת בקלי קלות. למרות הרקע הבלשני שלו, הוא מגלה סובלנות גדולה כלפי עילגויות ושיבושי לשון. “גם אם אדם יודע חמש שפות, נשאלת השאלה אם יש לו מה לומר”, הוא אומר. “הדגש הוא בעיניי על התוכן ולא על הצורה, יעד החיפוש בזולת הוא עושר מחשבתי ולאו דווקא לשוני. ליבי אינו גס במי ששפתם עילגת, כי פגשתי אנשים רהוטים רבים שהשתמשו ברהיטותם כדי להטיל מורא על הזולת ולהיות נבלות מנוולות”.
איך למדת כל כך הרבה שפות?
“למדתי את רובן בנסיבות של החיים. ללמוד שפה רק בכיתה אינו מספיק, צריך לספוג את הריח של החיים. לנסוע ברכבת עם אנשים שמדברים אותה, גם אם הם מזיעים ודוחים, לחיות את היומיום שלהם עם השמחות והעצב. שפה זרה לומדים הכי טוב במיטה. אז יש לה השלכות על כל מה שיוצא ממך, גם על מה שיש לך לומר, גם על האינטואיציות והגירויים החיצוניים והפנימיים כמו אלה שמולידים אצלי את השירה”.
בשיר “תנאים” אתה כותב שאין לך משפחה, בית או מולדת.
“מולדת היא בעיני דבר שעומד לפני המיניות או הזיקה לדת. בית מסוים, המקום שלך בעולם. אין לי הדבר הזה. זו לא אמירה ספרותית. וכל הדברים האחרים – אהבת החיות שלי, המשיכה לגברים, היחס לאלוהים – יושבים על התחושה הזאת, חוסר האפשרות להתערות טוטלית במקום אחד. כשאני משחרר את זה, זה יכול להיות המקור לכאב הכי עמוק אבל גם לאושר הכי גדול שלי”.
זה עצוב.
“זה לא עצוב. אם עליי לבחור בין להיות ציפור שעוברת מארץ לארץ ועייפה מאוד מהמסע או להיות עץ ששתול על פלגי מים, אבחר להיות ציפור”.
סערי מחלק את בני האדם לכאלה שחושבים שמגיע להם משהו מהעולם, ולכאלה שחושבים שלעולם מגיע משהו מהם. הוא שייך, לדבריו, לסוג השני, ולכן הוא מחויב לחשיפה ביצירתו. לא למופע חשפנות, אלא לחיפוש אחר האמת שלו. “לו רציתי, היה לי קל מאוד לתעתע באנשים. כל החברים שלי בלי יוצא מן הכלל הופתעו לשמוע שאני הומו, לא דמיינו את זה. יש מי שרואים אותי צולע וחושבים שאני נכה מלחמה. אבל אעדיף לומר את כל האמת ומיד.”
זה סיכון לא קטן לאדם רגיש כל כך…
“ברגע שאת מבינה שהעולם והחיים והארץ שלך והמשפחה שלך יכולים להיות מסוכנים ולשמש מקור לכאב, עומדות בפנייך שתי טקטיקות להתגוננות – להישמר כל הזמן מחשיפה או לתת בידי אחרים את כל הנשק האפשרי ולהגיד “הנה, זה אני, קחו ואיכשהו אתגונן”. זה מסוכן, אבל עדיף בעיניי לומר על עצמי הכול, ולא להשאיר לאחרים מקום לתקוף אותי”.
מוסף הספרים של “לאישה”, גליון פברואר 2008
הבלוג של דפנה לוי
חזרה לדף יצירת המשורר