נאמנות האדם ללשונו פירושה נאמנותו לעצמו, אבל התעקשותו של עוף מוזר על מקום המורט את נוצותיו או כורת את כנפיו אינה תומכת ביצירה ואינה מפרה אותה
תמיד ידעתי שגם אם לבי שייך למקומות רבים, נגזר עלי לכתוב בשפת המקום שלשונו לשוני, כלומר בשפת הארץ אבל לאו דווקא בארץ. נהירות העניין הביאה אותי לשמור אמונים לעברית, שפה המשמשת אותי ליצירה בכלי הלשוני המיטבי שעומד לרשותי. בגלל היאחזות באותה בחירה מושכלת אהבתי לגור בירושלים והעדפתי לכתוב את עבודת הדוקטור בעברית דווקא ובתחום הבלשנות השמית (“מלות היחס המלטזיות”, הוצאת כרמל, 2003), אבל דלתות שנסגרו בפני בזו אחר זו הביאו אותי לחיות כציפור נודדת.
כתיבתי כמשורר נבעה ממודעותי למתרחש בעולם גם כשעדיין חייתי בארץ, ומבחינה זו החיים בנכר לא שינו כהוא זה את התעניינותי במתרחש בישראל, וגם לא את ענייני בארצות אחרות. כפי שהתכלית של גבולות הלשון והמחשבה היא להתקיים כדי להיעבר, גם תכלית חיי היוצר היא לעבור שוב ושוב את הגבול בין חידלון לבין יצירה. נאמנות האדם ללשונו פירושה נאמנותו לעצמו, אבל התעקשותו של עוף מוזר על מקום המורט את נוצותיו או כורת את כנפיו אינה תומכת ביצירה ואינה מפרה אותה.
האם היתה לי ברירה? בוודאי, ברירות רבות, ואם אצמצמן לשתיים בלבד: לא לכתוב בעברית או לא לכתוב כלל, שהרי יחס עוין עלול לגרום ליוצר לגנוז את כתביו ואף לחדול כליל מן הכתיבה. לא כך קרה. היחשפותי לשפות זרות מרחיבה את דעתי חדשים לבקרים. בזמנה ליוותה אותי היחשפות כזאת גם ביומיום הירושלמי, וכיום היא נוכחת במעברים שאני עובר בין אתונה לבין ליסבון, הלסינקי ובואנוס איירס. דיבור יומיומי עם הבריות ועם חברים בשפות כאלה ואחרות, ועם כלבתי בספרדית, מבטיח שחלקה של שום לשון לא ייגרע. האם העברית שלי עלולה להפסיד מכך? לא. עשויה להרוויח? גם לא. חיי המחויבים ליצירה משתיקים את הספק, שעיקרו במתן מענה על שאלות של הפסד ורווח, יתרון וחיסרון.
משירתי יכולה לשוני רק להרוויח. כך היו גם תלמידי יכולים להרוויח אלמלא נאלצתי למצוא לעצמי אוויר לנשימה בגלות, מקום שבו כישורי הם יתרונות ולא חסרונות. העניינים ששירתי מתמקדת בהם, השפה שהיא נכתבת בהם, המחשבות שהיא מתעדת והספרים שאני בוחר לתרגם, כל אלה מושפעים באופן טבעי מהמקומות שאני חולף בהם. בחלומות ובהזיות מרשה לי מוחי לנדוד ככל שרוחי תחפוץ וללא אילוצים הנובעים מבריחת מוחות, אבל במציאות החולין איני יכול אלא להיות במקום אחד בזמן אחד. דבר זה נובע מחוקי טבע יסודיים, ברורים וחד-משמעיים ממש ככוח הכובד וכצורך למות בבוא העת. שום התחכמות והתייפייפות לא יוכלו לשנותו.
מהי אפוא משמעות השילוב בין קיום בארץ נוכרייה לבין כתיבה בלשון המולדת? מבחינתי מובנו הוא היכולת לפתוח לאנשים החיים בארצי, חושבים בשפתי ואינם כמהים להתבונן רק בטבור עצמם, צוהר לסוגי מציאות אחרים. כך עשיתי, והייתי יכול להוסיף לעשות זאת בארץ בלשון הארץ, אלא שהחיים והיצירה אינם יכולים ללבלב רק בלשון עבר ובתנאי בטל. עשייה טובה מתוך ברירה עדיפה תמיד על פני מקום שאין בו מקום.
המשורר והבלשן רמי סערי נולד בפתח תקוה ב-1963. עד כה פירסם שבעה ספרי שירה ותירגם לעברית עשרות ספרים ממגוון לשונות. ב-2010 העניקה לו האקדמיה ללשון העברית את פרס אסרף על יצירתו ותרגומיו. מחלק את זמנו בין כמה וכמה מקומות.
“הארץ“, 28 במאי 2010
חזרה לדף יצירת המשורר