תחת שמי מקסיקו, מאת סמדר הרצפלד
תחת שמי מקסיקו, מאת סמדר הרצפלד, סדרת כותרים, כתר הוצאה לאור, 249 ,2001 עמודים
אט-אט גוברת בארץ המודעות לספרות מקסיקו ולתרבותה. אחראים לכך תרגומי המופת של אסתר סולאי-לוי ליצירות רוסאריו קסטיאנוס ואוקטביו פאס וספרי נחום מגד על התרבויות הקדומות של עמי מקסיקו ועל המיתולוגיה שלהם. גם ביקורי התרמילאים הישראלים במרכז אמריקה והצטמצמות הכפר הגלובאלי קירבו ארץ זו אל צג ההכרה המקומי.
שתי יצירות אדירות של הספרות המקסיקאית הם קובץ הסיפורים “המישור בלהבות” והרומאן “פדרו פארמו”, שניהם מאת גדול סופרי מקסיקו במאה העשרים, חואן רולפו. כל יצירת רולפו מסתכמת בשני ספרים צנומים אלה, ובהם קנה את תהילתו. קריאת “תחת שמי מקסיקו” החזירה אותי אל עולם דמויותיו של רולפו, אם כי הרצפלד באה מרקע תרבותי אחר לגמרי. דווקא ראייתה את מקסיקו ואת גואטמלה כזרה ולא כבת-בית מעניקה לספרה דבר-מה מן הייחוד שבגשרים, המחברים גדות שאינן ניתנות לגישור.
שתי נובלות ב”תחת שמי מקסיקו”. שם הראשונה כשם הספר והשנייה נקראת “ישו השחור”. זיהוי הסוגה במקרה הנדון אינו חד-משמעי, כי שתי הנובלות יכולות להיתפש גם כשני רומאנים, בשל רוחב תיאור עולמן הנפשי של הגיבורות ובשל העלילה המרובדת, רבת הכיוונים והמשלבים. נראה כי לא מספר העמודים, אלא הזיקות ההדדיות בין שתי היצירות, הנחו את הסופרת לכרוך אותן תחת קורת גג אחת. שתיהן בנויות כסיפורי מסע – לא מסעות שיבה מהודו, אלא השתרכות צבעונית, כאובה ומרתקת, בדרכי העוני והעזובה של כפרי מקסיקו ובביבי הביבים של עריה במקביל לשוטטות בנבכי הנפש, בניסיון לתהות על טיב הפצע המוביל למסע.
המספרת ב”תחת שמי מקסיקו” מתמקדת בהווה של אינגה, סטודנטית גרמנייה, היושבת במשרד של חוקר המשטרה גונזאלס ושוטחת לפניו את קורות היכרותה עם שירה הישראלית, למן התוודעותן במקלחת של אכסניית התרמילאים ועד היעלמה של שירה בדרך לפסגת הר-געש כבוי. במהלך הסיפור מתבררת שותפות הגורל בין השתיים: למרות הרקע השונה הגיעו שתיהן למכסיקו בחיפוש שמקורו בבריחה. אינגה ברחה מגרמניה אפורה ושטוחה ומהמחנק שחשה בחייה. שירה ברחה מהצפיפות והמועקה שהרגישה בארץ. “גם בארץ שיש בה שמש חזקה והרבה כחול אפשר להיחנק”, אומרת שירה ומוסיפה: “במדינת ישראל אתה יכול לחיות או למות, אבל בשום אופן לא תוכל ללכת לאיבוד”. במסע מתברר אט-אט, כי שתיהן בורחות גם מעצמן ומתמודדות עם אשם: אינגה פיתתה את גיסה ובמשך שנים רבות בגדה באחותה; שירה הנשלטת בדחפים פירומניים עזים הרגה בפרץ זעם אפרוחים של לול שלם בקיבוצה.
המפגש הגורלי במקסיקו נובע מהצטלבות שני מסלולים שונים, שחוויות המוצא בתשתית טיילותיהם דומות. האינטימיות הנשית שנוצרה בעת הטיול אל פסגת ההר כוללת יותר משמץ של משיכה לסבית. זאת מגיעה אמנם למימוש חלקי, אולם היא גם גורמת להתגלעות קרע עמוק בין השתיים. לכאורה שתיהן נשים מערביות, מודרניות ומשוחררות, הרשאיות לממש את חלומותיהן הפרטיים, לשגות בדמיונות ולהתענג על המציאות כאוות נפשן. שהייתן במקסיקו גם מקרבת אותן זו לעולמה של זו: שתיהן נתקלות, ביחד ולחוד, בתסביך הנחיתות של אנשי העולם השלישי ובתערובת הפחד והזלזול שאלה חשים כלפי אזרחיהן המפונקים של מדינות מערביות. כברת הדרך שהן שותפות לה אמורה ליצור ביניהן לא רק קרבה, אלא גם זהות אינטרסים, לפחות למשך זמן המסע.
אף-על-פי-כן חיש קל מתברר כי מתחת למראית העין של היכולת ליהנות ולהיסחף ביחד מבעבעת גם תערובת דעות קדומות: שירה שונאת גרמנית ומסוגלת לשכוח זאת רק ברגעי חסד, ואינגה מוצאת את הרגע הנכון לנאום כי “הנאצים, דוקא הם, היו אידיאליסטים תמימים! עולם בלי לסביות והומואים, בלי יהודים, בלי מפגרים, בלי סכיזופרנים, בלי זונות… זה מה שהם רצו! ונכשלו, כמו כל בעלי החלומות. ומאז שנכשלו, כל הדפוקים והחולניים שוב מרימים את הראש. וקוראים לעצמם ‘קורבנות’. ומה שהגרמנים לא יעשו, הם תמיד האשמים”.
דרך החתחתים אל האושר עוברת בנופי שדות התירס ובחלום ההיבלעות בזולת. בשתי המטיילות יש כמיהה לחוויה, שתשכך את כאב הכמיהות ותרמוס את נחש האשמה. שירה היא פצע פתוח, אם כי הגלד שנקרם מעליו משווה לדמותה נופך של חוסן. הרצפלד ממעטת לאפשר לשירה עצמה להתבטא, ורק מעטים מדבריה מובאים במישרין מפיה. בעזרת עמדה מרוחקת זאת מציירת הסופרת את אומללות הגיבורה בלי השתפכויות סנטימנטליות ומלל סופרלטיווי, והתיאור צובר עוצמה דווקא מאיפוקו ומצמצומו.
גם גיבורי “ישו השחור” נמצאים במסע. ראשיתו בתחילת נובמבר, ב”לילה שחור במיוחד, שבו רוחות המתים מתעוררות בקברן, מטפסות אל פני האדמה ומסתובבות בין החיים. מקסיקו אוהבת את המתים, היא אוהבת אותם אהבה ללא תנאי, רגישה ופראית, כמו אם את ילדיה”. מסע זה הוא העלייה לרגל לאסקיפולס שבגואטמלה, אתר-צליינות שפסלו מחולל הפלאים של ישו השחור מושך אליו המוני חלכאים ונדכאים מכל אמריקה המרכזית. במסע משתתפים שני זוגות: המורה לתנ”ך, תמר הישראלית, ומאהבה ג’רונימו, אינדיאני בן מקסיקו, ומצד אחר, מרתה הזונה וחורחה סרסורה. אין דמיון בין מניעי הצליינים, והמסע המאחד אותם גם מפריד ביניהם לנצח. הלקח הנלמד בדרך הוא כי “זה העולם האמיתי, בייבי, לא עולם הפנטסיות של מורה לתנ”ך”. באמצעות המפגש המתסכל בין המציאות לחלום ובין האמת לבדיה נוצר בספר מתח עז, הגובר ומתעצם גם בזכות הלשון הצבעונית ועושר הדימויים הפיוטיים, שהרצפלד פורשת כזנב טווס ראוותני.
המסע הפנימי בספר מתמקד בפצע הנפש המשתוקקת להיטהרות וזקוקה לתיקון. הרצפלד מפליאה לתאר לא רק את ההווה המוחלט של היסחפות הגיבורה אל המצב הרגעי של האושר שבשכחה – בקווים דקים וחסכניים עולה בידה לשרטט את תווי הבגידה של החולמת בחלומה, בעצמה ובזולתה.
בגידת בעלת הפצע הפנימי מדגישה את הצורך שלה לחפש מזור, אמונה וגאולה לנפש. ברגע של אמת אומרת תמרה: “יצאתי אל הרחוב וחשבתי: הלוואי והאמנתי במשהו, לא חשוב במה… באלוהים, במשיח, בעקרונות הצדק, במדע! לטשתי את עיני למעלה והתחננתי ללא מלים”. כמו בספרי רולפו יוצרת גם הרצפלד מזיגת תיאור ריאליסטי עם ערפילים מיסטיים של קמאות ילידית. גילויי האלימות, השנאה והצורך בנקמה מצד אחד, והכמיהה לרוך ולחמלה מצד שני, מוצאים ביטוי הן בסיפורי “המישור בלהבות” הן ב”תחת שמי מקסיקו”. אולם בין שני היוצרים ושתי היצירות יש הבדל אחד בולט ומהותי: רולפו כותב על עולם שחי וחזה מבשרו, תבנית נוף מולדתו היא גם העולם שהוא שוטח לפני קוראיו. הרצפלד כותבת על העולם שביקרה בו: שירה ותמרה אינן אלא תיירות, נשים מערביות הרואות הכל מבחוץ גם בכמיהתן אל הפנים. “את כמו כל האנשים המערביים. קשה לך לשתוק”, אומרת ססיליה הקדושה לתמרה ומסמנת בבירור את הגבול בין עולמותיהן.
הרצפלד עצמה משתמשת בתעתיק שגוי של שמות ספרדיים דוגמת ג’רונימו (במקום חרונימו) וזוניגה (במקום סוניגה), מה שמדגיש עוד יותר את זרותה. אך מן הזרות אין מפלט גם למרחיק לנדוד, כי התלישות היא טפיל המקנן לנצח בנפש התלוש. בדרך החתחתים אל האושר אפשר לעמוד או ללכת, אבל גם בלי גאולה אפשר לחמם ידיים באש המדורות שבצדי הדרכים.
פורסם במדור ספרים, “הארץ”, ב-17 במאי 2001
חזרה לרשימת פרסומים: שירה ומאמרים