הפילהלניזם, הלא הוא חיבת יוון, הנו עמוד השדרה של “הענק ממארוסי”, וכל מי שיוון מעניינת אותם יגלו עניין גם בספרו זה של הנרי מילר
הענק ממארוסי, מאת הנרי מילר, תירגם מאנגלית והוסיף אחרית דבר עודד פלד, הוצאת כרמל, 223 ,2002 עמודים
בסיפורו “הדוכס המפורכס” כתב הסופר היווני יורגוס יואנו על בית המלון האתונאי שבו נהג להתגורר: “‘הדוכס המפורכס’ כתוב בגאווה על שלט פח במרפסת הקומה השנייה. אני הלקוח רם המעלה מבין לקוחות המלון. מובן ששם המלון נדיר קמעה, וככל הנראה הוא לקוח משורת שיר כלשהי, אך אל נא נשכח, כי גם המלך האקזוטי של בורונדי ואחד מאחרוני אוהבי יוון בתפוצות עונה לשם המוזר זינבעין”. לא הייתי נדרש לאזכור זה, אלמלא היה ספרו של הנרי מילר, “הענק ממארוסי”, אח לנפשו של “הדוכס המפורכס” – כמוהו רווי באהבת יוון בכלל ואתונה בפרט ובהתייחסות לחיים החולפים בחדרי מלון, וכמוהו מתובל בהומור שנון ובחוכמת חיים מעוררת מחלוקת. הספר שעודד פלד תירגם לעברית מרנינה הוא יומן מסעו של הסופר האמריקאי הנודע ברחבי יוון ערב מלחמת העולם השנייה, ומעניין לקרוא בו ממרחק שבעים שנה ולבחון איך נראה אז עולמנו ומה מראהו כיום.
הפילהלניזם, הלא הוא חיבת יוון, הנו עמוד השדרה של “הענק ממארוסי”, וכל מי שיוון מעניינת אותם יגלו עניין גם בספרו של מילר. היצירה המתפרסמת כעת בעברית נכתבה בעקבות ביקור בארץ זו, אחרי שהיוצר הוזמן אליה בידי ידידו, לורנס דארל, הסופר הבריטי הזכור לטוב מ”רביעיית אלכסנדריה”. יש דמיון מסוים בין דרכו של דארל לראות את אלכסנדריה לבין התבוננותו של מילר בערי יוון, באתריה ובאנשיה, שכן שני הסופרים גם יחד בוחנים נופי טבע ואדם, אשר אינם תבניות צור מחצבתם. בהכללה גסה אפשר לומר כי השניים אף חוטאים יחדיו בהסתכלות סטריאוטיפית, חיצונית ואנגלו-סקסית, אף שמטבע הדברים אדם אינו יכול להביט במראה הזר לו אלא בעיניו שלו.
השוני המהותי בין שני זוגות העיניים, מעבר להשתייכותם לשני יוצרים שונים, הוא היות דארל בריטי ומילר אמריקאי. בידול זה אינו בבחינת הטבעת חותם גזעני על שני הסופרים, שהרי הוא שב ונזכר במפורש ביומנו של מילר וחוזר ונשנה אף בין השיטין.
מילר נוהה אחרי יופיה של יוון, וספרו מתאר בפרוטרוט את אורה המשכר של ארץ הקסם הקדום ואת הזוהר העז והמסנוור של ערש המשוררים שיבואו. תיאוריו הם ציורים מוגמרים מעשה ידי רב אמן, ושלושת מאפייניהם המובהקים ביותר הם סקרנות אנתרופולוגית, חשיבה סטריאוטיפית וכמיהה למסע מטאפיסי. שלושת הסממנים הללו שזורים אלה באלה ואינם ניתנים להתרה: באמצעות קליעתם ושילובם עולה בידו של מילר ליצור מארג שלם ומרהיב, המעביר לקוראים ערגה רומנטית מבית היוצר של ביירון ותמונה של יוון כפי שזו הצטיירה בעיני הסופר האמריקאי.
סקרנותו האנתרופולוגית של מילר מוצאת את ביטויה בראש וראשונה בעניין העצום שהסופר מגלה בזולת, כמעט בכל זולת. הקוראים יוצאים נשכרים מסקרנות זו, מפני שאחד מפירותיה המשובחים ביותר הוא פרישת מניפה של דמויות ייחודיות, שמילר התקרב אליהן, נשבה בקסמן ומצא לנכון לתארן בכשרון ובצבעוניות. המעניינות ביותר מביניהן הן לורנס דארל הנזכר לעיל, המשורר הדגול יורגוס ספריס והצייר קטסימבליס, שכינויו בפי מילר הוא שהעניק לספר את כותרו.
סקרנותו של מילר ניכרת גם בנכונותו להתנסות בחוויות, אשר אמריקאים חובבי קדמה, סדר, ניקיון ושקט היו מוותרים עליהן בחפץ לב. מילר ער לעובדת היות יוון בת זמנו ארץ שבה “הכל מבולבל, מבולגן, במצב של תוהו ובוהו”, אך ראייה זו אינה מעוררת בו שום דחייה. קבלתו את המציאות הזרה לו כמות שהיא אינה נובעת מידיעתו, כי בסופו של דבר יעזוב את הארץ שהאנרכיה עושה בה כבשלה, אלא מתפישתו כי האי-סדר איפיין כבר את נפש היווני הקדמון וכי המצב, שהדתות המונותיאיסטיות ניסו להשליט בו סדר בגרשן את אלי האולימפוס, הנו למעשה מצבה העגום של האנושות כולה גם בימינו. בהקשר זה יש לזכור כי מלחמת העולם הממשמשת ובאה היתה בשעת כתיבת “הענק ממארוסי” איום לעתיד ולא זוועה של העבר. תחושתה ההולכת ומתקרבת מיום ליום זוכה בספר לביטויים הולמים, ומילר מצליח להעביר בעזרתם את הדיסוננסים המהדהדים במנגינת גן העדן היווני שלו.
החשיבה הסטריאוטיפית של מילר היא מקורית וייחודית לו, אולם היא משתמשת תכופות בדימויים לאומיים שהיו קיימים כבר זמן רב לפניו. התקינות הפוליטית היא ממילר והלאה, והסופר אף אינו מתיימר להתעטף באיצטלה אובייקטיווית. משום כך אופן הסקת המסקנות שלו ביחס לעמים כאלה ואחרים הנו חפוז ומביך, אם כי הוא מבוסס ללא ספק על התרשמות אמיתית וכנה מצד היוצר. מילר קובע חד וחלק “כמה ריקניים, חסרי מנוח ואומללים האנשים באמריקה עם כל הנוחות והמותרות שלהם” (עמ’ 9) ומצהיר באותה הנחרצות כי “האנגלים (ביוון) אטומים, חסרי דמיון, חסרי גמישות” (עמ’ 35). דעתו של מילר אינה נוחה גם מהצרפתים, עם שאינו יודע חברות אמת מהי, ומהגרמנים – את אלה שפגש בפלופונס כינה “ראשי כרוב מחופשים לבני אדם” אשר “נראים מלומדים ודוחים להחריד” ו”נפוחים כמו קרפדות” (עמ’ 87).
אפשר להתייחס אולי בסלחנות כלשהי לקביעותיו, מפני שכבר משורותיו הראשונות ברור חד-משמעית, כי מדובר ביוצר אשר אינו טורח לנסות למצוא חן, אלא מעדיף להטיח בקוראיו את אמיתותיו בלי כחל ושרק: “הודיתי שאינני מבקר ספרות, שאני תמיד נלהב מאוד ובעל דעות קדומות, שאיני רוחש כבוד לשום דבר מלבד למה שאני אוהב” (עמ’ 119). זאת ועוד, ההתייחסויות הגורפות של מילר נוגעות לטוב ולרע גם במושאי חיבתו ובו עצמו. משום כך הוא מסוגל להרעיף על היוונים את כל גודש חיבתו, להסיק כי “היוונים הם עם נלהב, סקרן, מלא רגש” (עמ’ 9), לגרוס ש”כל יווני חולם לנסוע לאמריקה ולחסוך כסף” (עמ’ 10) ולהודות כי “הדבר היחיד שהיה נטוע במוחי בנוגע ליוונים היה העובדה שאי-אפשר לבטוח בהם” (עמ’ 11). ראיית השחור ולבן ביחס ללאומים למיניהם תקפה אצל מילר גם באשר לפערים בין עשירים ועניים. בראייה רומנטית שסתירות פנימיות רבות ניבעות בה יכול מילר להצהיר שיוון היא גן הקסום בעיניו “משום שהוא מלא וגדוש באנשים העניים ביותר בעולם ונעימי ההליכות ביותר” (עמ’ 14), וכי “יוון היא מה שאתה מצפה מן העולם להיראות בהינתן לו סיכוי הוגן” עמ’ 139). דרך תיאור יוון מתאר מילר גם את עצמו, ובכך מומחיותו רבה. בסיפורו על קטסימבליס, הענק ממארוסי, מציין מילר כי זה “דיבר על עצמו משום שהוא עצמו היה האדם המעניין ביותר שהכיר” (עמ’ 28) וכי תכונה זו האהובה עליו מאפיינת גם אותו.
הכמיהה למסע המטאפיסי, שהיתה אולי המניע הראשוני שדחף את מילר לחווייתו היוונית, עוברת כחוט השני באנקדוטות המרתקות שהסופר שוזר ביצירתו. דווקא כמיהה זו היא הדבק המאחד את כל יסודות הספר ומאחה את נפשו הנרגשת והנרעשת של האמן. המיזוג בין החלום והמציאות ובין המיתולוגי, ההיסטורי והעכשווי יוצר במזמור התהילה שמילר כתב ליוון מצע לסערת רגשות, אך גם חיפוש דרך ומציאתה. בעיני מילר יוון מופיעה כמרכז היקום, כי בה פגש לראשונה בחייו אנשים שהתנהגו בדיוק כפי שבני אדם אמורים להיות לדעתו – פתוחים, כנים, טבעיים, ספונטניים ולבביים. המשנה הסדורה של הגות מילר מבוססת על רגישות חברתית ועל עניין אמיתי באחר, אולם מילר שאינו מצטנע לא כתייר ולא כסופר טורח להשוות את מחיר חדרי המלון ביוון ובארצו ולהזכיר את הלימוזינה המפוארת שבה מצא לנכון לנקר את עיני הכפריים העלובים בכרתים.
דברי הסופר בזכות חוכמת הנתינה וביקורתו על הפוליטיקאים והרופאים הם יסודות אמונתו בבואו לנתח את הקיום האנושי בימיו: “העיוורים מנחים את העיוורים והחולים הולכים לבקש מזור אצל החולים” (עמ’ 71). למרות הסתייגותו הכנה מתפקיד הנביא, הסתייגות המובעת במלים “אינני מבקש להטות את לבו של איש אל דרך החשיבה שלי” (עמ’ 213), נראה כי מילר סבור שיוון ומורשתה יכולות להביא שלווה ורווחה למצליחנים השאפתנים של ארצו ולנשמותיהם חסרות המנוח, שאינן יודעות כיצד לחיות את חייהן ומבקשות לשנות את העולם. צעירים ישראלים החפצים לתור את כדור-הארץ, ובעיקר למצוא את עצמם, יוכלו להשתמש בספר “הענק ממארוסי” כמדריך מיושן אך יפהפה ומקסים למקום קרוב יותר מאמריקה הלטינית, הודו או המזרח הרחוק. אולם תנאי מוקדם לכך הוא יכולתם להישבות בקסמו של מילר: מי שאינם מסוגלים להזדהות עם הסופר, להתמסר למלותיו ולהיסחף עם יפי כתיבתו, ממילא יראו בספרו יצירה פשטנית, רגשנית ומתלהמת.
פורסם במדור ספרים, “הארץ”, ב-6 בנובמבר 2002
חזרה לרשימת פרסומים: שירה ומאמרים