בשקים צנאי
כמעט שקעתי בנמנום כשהתבוננתי מבעד לחלון. השמים האפורים הטילו צל קודר על עולם ומלואו. הבטתי בפיזור דעת וראיתי אספלט רטוב, צפצפות עירומות, עלים צהובים, שדות שהניחו להם ליהפך לשטחי בור בנפרד מן האדמות המעובדות, כמה גדרות עלובות, בתים נמוכים ואנשים דמומים.
“מישהו רוצה לרדת פה?” הרעים קולו המחוספס של הנהג וטילטל את האווירה הקפואה באוטובוס.
זוג בא בימים ולבוש בלואים ירד בלוויית ילד מסופר למשעי. עצירת הנהג ושאונו עוררו את הנוסעים המנומנמים. פה ושם נעו שפתיים, שיחות אחדות יצאו לדרך בקול חרישי.
אנחה עמוקה כמו זעקה חנוקה כמעט קרעה את חזהו של גבר כבן חמישים שישב ולא פצה את פיו במושב הסמוך למושבי.
“למה, אלוהים אדירים?!” גנח כעבור רגע.
פניו היו נפולות כליל, כאילו יגון כבד הלם בו. עיניו הגדולות והצבות כמו איבדו את האור שהיה להן פעם.
“אוי אלוהים!” שב ונאנח ועיניו ננעצו בשני השקים המלאים שניצבו בין רגליו.
“אלוהים נתן, אלוהים לקח”, ניסה להרגיעו הנוסע שישב לצדו. “אתה חייב להחזיק מעמד”.
“איך אפשר. יש לי כאן אגרוף מלא רעל”, אמר וידו היכתה על חזהו, “והוא צובע לי את החיים בשחור”.
שיחתם נטעה בי תחושה נוראה. צמרמורת עברה בגווי, שערי סמר והעפתי מבט של חמלה באיש שנראה לי כה אומלל, כה נטוש, כה זרוק ביד הגורל. השמים קדרו יותר ויותר. מענפי הצפצפות העירומים נטפו אגלי מים גדולים. האיש הסתכל אלי כמתחנן, כחפץ להתיר איזה קשר, לגולל גרגר חול מלבו, מכובד הצער העושה שמות בנפשו.
“שמע, אחי”, פנה אלי הנוסע שלצדו, מן הסתם קרוב משפחתו שהבחין שאני מביט בהזדהות ביושב לצדו. “אנחנו חוזרים מהגבול, היינו שם במכס. אתה רואה? קיבלנו שתי חבילות. בגדים משומשים, אתה מבין? בגדים משומשים. אחיו שלח לו אותם מחו”ל. לפני חמישה חודשים עזב את הארץ, ורק היום נודעה לנו כתובתו. חמישה חודשים, אחי, אתה קולט? בלי לדעת איפה הוא. אז הנה, עכשיו הוא שולח הנה את הבגדים האלה. רובם מתנה לאחיינו שהיה בן שש, הבן היחיד שהיה למסכן הזה שלצדי. אחיו לא יודע עדיין שום דבר. ובאמת, מאין לו לדעת!”
עיני התלחלחו. לא מצאתי מלים. ומה כבר יכולות מלים לעשות?!
פקעת שדמתה לטלף חדת טפרים נתקעה בגרוני. הפניתי את ראשי לחלון. השמים כמו קדרו יותר ויותר. מענפי הצפצפות העירומים הוסיפו לנטוף אגלי מים גדולים. משב רוח מן הצפון העביר אדוות קלילות בשלוליות שבדרך, ואלה דמו לפרכוסה של נפש מיוסרת.
וכל זה קרה באחד מסופי השבוע של שנת 91`.
“Mehr Licht!” גיליון 15, 2000
לדף תרגומי סיפורת מאלבנית