אוֹרְחָן כֵּמָאל
כאשר ראיתי אותו נשען על עמוד החשמל שניצב קצת הלאה מאיתנו, תהיתי איזה שקר אצטרך להמציא והתכוונתי לעבור על פניו כאילו לא ראיתיו כלל ועיקר…
תמיד הייתי מזועזע למראה עיניו הכחולות הצלולות. בנו של עורך דין היה וחברי, תחילה בבית הספר ולאחר מכן בשירות הצבאי. העיניים ההן היו שתי גולות כחולות שמצאו סיבות ללעוג לכל אדם ואדם, מבוע של פרצי צחוק וגסות רוח, ראי לנפשו של אדם שנהנה להשבית שמחות. תחושה שכמוה כמגע הקרח עברה בי והרטיטה אף את לשד עצמותי כל אימת שנתקלתי במבטיו העירומים. באותן עיניים צוננות לא היה אף שמץ של רחמים, לא נראה בהן אלא מבטו החייתי של אדם שנהג להסתכל ביוהרה על הזולת…
הבריות, כמכונסות בתוך יום שצבעו כצבע האפר, נראו כאילו כל רצונן אך ורק להימלט מפני הגשם הממשמש ובא. בהדרגה הלכה הסביבה והחשיכה. הטיפות מהשמים התרבו עוד ועוד.
כאשר עברתי בחיפזון על פני חברי השעון על עמוד החשמל, נעצתי את מבטי במרחקים כאילו דבר־מה מרוחק עד מאוד מושך שם את תשומת לבי, אלא שבו ברגע הבחנתי בתנועה כלשהי… הבטתי מזווית עיני ונוכחתי לדעת שאנחנו פוסעים כתף אל כתף. החשתי את צעדי, גם הוא החיש את צעדיו, לבסוף אחז בזרועי.
“אדוני!”
זו היתה הפעם הראשונה בחיי שקראו לי כך… קפאתי בבת אחת, כאילו קטונתי… הבטתי בעיניו בפחד… והופתעתי! לא היו בעיניים האלה לא לעג ולא יוהרה. נראה שקשתיותיהן הכחולות נמלאו אבק וכבו, כנכלמות מפני. עיניו ביקשו לחמוק מעיני.
“אדוני…”
נראה כי שוב רצה לספר לי דבר מה. תמיד ובכל מקום, מאז ומעולם נהג לספר את קורותיהם של אנשים שחרב עליהם עולמם. אני עצמי הייתי אז איש אחד (מובטל ורעב למחצה), מטופל בשני ילדים ונתון באמצע היקום, אבל ראיתי את עצמי מחויב להקשיב עד הסוף לסיפורו הארוך…
הוא פתח וסיפר בכבדות, אך גם בצער:
“אבי הלך לעולמו… השאיר קצת נדל”ן ועוד משהו… אבל, אדוני, עשיתי טעות ונתתי ערבות…”
חליפתו הכחולה הכהה היתה בלויה לגמרי, היא שביחס אליה לא היה לי אף שמץ של ספק כי נתפרה בידי חייט בימיו הטובים של אביו. צבע הבד התעמעם כליל, למעשה כמעט נעשה סגלגל. הכתפיות הלבינו בחלקן כבגדי פועלים הסוחבים משאות מאובקים. הרישום המוטבע על העניבה שלצווארו העיד ביופיו כי אי־אז היה בן הדור הישן, ילד שהיה בקי במנהגים ובהליכות. ואולם גם העניבה התקמטה, דהתה עד שכמעט הלבינה. ועם זאת, עיניו שתדיר התחמקו מעיניי… דווקא הן היו החלק הכאוב ביותר בו…
“ואדוני, היום, היום אדוני, גם אמי הלכה…”
הוא בכה. השמים השחירו בהדרגה. אותו יום מעצבן עבר טיפין טיפין ונטע בי את התחושה כאילו החיים מתקרבים לקצם ובכל רגע שהוא עשויים לתפוס את מקומם חיי העולם הבא.
“יש לי מכונת כתיבה, אדוני, אבל אין לי שום כישורים להיות לבלר, בהנהלת חשבונות אני לא מבין שום דבר, לעבודות סבלות אין לי מספיק כוח, אף מיומנות אין לי… עבודה בבקשה!”
התפרים בנעליו היו פרומים, הסוליות שקועות בבוץ. היה צריך למצוא עבודה לאיש הזה. בבית הספר ובשירות הצבאי הוא הרים את האף ולעג לי ולכל מי שנקרה בדרכו, אותו בן של עורך הדין… אבל לא, עכשיו לא היה זה האדם הזה, עכשיו היה צריך עבודה!
אבל איפה? קצרנות ולבלרות לא באו בחשבון, משאות נבצר ממנו לסחוב, עבודה לאדם שאיננו יכול לעבוד אפילו בתור פקיד!
האיש הזה, אתעלם מלגלוגיו, אף על פי שבמשך חמש שנים העיד נגדי עדות כזב בבית המשפט… אבל לא, לא זו השעה לחשוב על עניינים כאלה, עכשיו מדובר באדם רעב ועוד לפני שטרח להתנצל, ניגש לבקש את מטה לחמו ממי שמעולם לא עולל לו רע.
“אדוני, בכל מקום אנשים… רצים, הולכים, באים, מחזיקים לחם, בוצעים אותו… שפע של אנשים, המוני המונים, ציבור עצום ורב… קופצים עליך, חוטפים את חתיכת הלחם מהפה שלך, אדוני. אנשים הם כמו זאבים, אדוני, כמו זאבים הם תוקפים, אדוני!”
ארשת מבועתת נסתמנה על פניו. הגשם גבר. אותו איש, עצבני עד מאוד ושערו חלק ורטוב, עמד והביט בפני. המים שזרזפו מאחד הכרכובים טיפטפו על כתפיות חליפתו והרטיבו אותה.
1946
(מתוך “מאבק הקיום”, 1950)
אורחן כמאל (1970-1914) נודע ברומאנים שלו, הכתובים בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי ומספרים את חיי העניים של טורקיה.
“הארץ” מדור ספרים, 18.9.16
לדף תרגומי סיפורת מטורקית