נאפופי הדודה והדוד

עמודי “המחברות של דון ריגוברטו” מנסים להשביע את התאבון בפלצנות ולספק את התאווה בשטף מלים שאינם עולים יפה


המחברות של דון ריגוברטו, מאת מריו ורגס יוסה, תירגמה מספרדית אביבה ברושי, הוצאת זמורה-ביתן, 311 ,2002 עמודים

הסופר הפרואני מריו ורגס יוסה, שנולד בעיר ארקיפה בשנת 1936, הוא אחד היוצרים הפורים, המפורסמים והשנויים ביותר במחלוקת בין כותבי הספרדית בימינו. ורגס יוסה הוא גם סופר שהביקורת וממסד מעניקי הפרסים פינקו לרוב, ובין היתר זכה בפרס ירושלים בשנת 1995. ספרי ורגס יוסה התחילו להתפרסם בישראל כבר בשנות השבעים, ו”המחברות של דון ריגוברטו” הוא ספרו ה-11 הרואה אור בשפתנו. אחדים מספריו הקודמים של ורגס יוסה הם אכן יצירות מרתקות, אשר גם זכו לתרגום משובח בעברית. בין אלה ראוי להזכיר במיוחד את “העיר והכלבים”, בתרגום יוסף דיין (עם עובד, 1974), “דודה חוליה והכתבן”, בתרגום ביאטריס ולואיס לנדאו (כתר, 1984), “שבחי האם החורגת”, בתרגום טל ניצן-קרן (הקיבוץ המאוחד, 1992) ו”ליטומה בהרי האנדים”, בתרגום אילנה המרמן (עם עובד, 1997).

“המחברות של דון ריגוברטו” הוא ספר המתיימר להיות הרבה יותר מסתם רומאן ארוטי, אך כגודל היומרות כן גודל האכזבה. היצירה, שתורגמה ל-11 שפות לפני שהועתקה ללשוננו, זכתה בעברית לתרגום מצוין: העברית של אביבה ברושי בספר זה הנה מדויקת, רהוטה, עסיסית וקולחת. אף על פי כן איני מסכים כלל ועיקר עם הציטוט מה”סן פרנסיסקו כרוניקל”, שמופיע על עטיפת הספר וגורס כי מדובר ב”יצירה מפתה ומענגת להדהים”. לטעמי ממחזר ורגס יוסה בספרו הנוכחי חומרים קודמים, בראש וראשונה מספרו המוצלח בהרבה, “שבחי האם החורגת”. לרוע המזל ולמרבה הצער הוא עושה זאת בארכנות ובטרחנות של ארכיזנאי מלחית, וקשה לי מאוד להעלות על הדעת איזו תועלת או עונג עשויים להפיק מספרו המשמים אפילו בני-עשרה מיוסרי תשוקות או בעלים מתוסכלים מינית.

כמסכה ספרותית של היוצר בספר זה משמש דון ריגוברטו המחורמן, סוכן ביטוח אשר איננו מעורר שום אהדה, הזדהות, חיבה או איבה. אותו דון ריגוברטו הנו בעלה העגמומי של לוקרסיה היפהפייה והבוגדנית, אשה נואפת שנאלצה לעזוב אותו לאנחות אחרי שהסתערה ברוב חשק על ערש-דודים עם פונצ’יטו, בנו מנישואיו הראשונים – נער דק-קול, מתוק וביישן, המתעניין באמנות ומצטיין בנימוסים והליכות. בתוך המסגרת הצמיגה של עלילת הטלנובלה הנדושה והזולה טווה ורגס יוסה ברוב מלל מתקתק והמוני את קורי רשתו הדקיקה: דון ריגוברטו הבודד מעמיס את הערותיו עתירות הערגה, את זיכרונותיו מלילות אהבים, את הזיותיו שטופות הזימה ואת דעותיו הלא מעניינות במיוחד על דפי מחברותיו האומללות, ומטבע הדברים מטרתו במעשה נואש זה היא להתגונן מפני חייו המייגעים ולצבוע את היומיום העלוב שלו בצבעים זוהרים יותר. גם הקוראים מוזמנים ליטול חלק בתענוג המפוקפק של חוויית ההילולה הזאת, אולי כדי להשכיח אף מהם את אפרוריות ימיהם ואת בדידות לילותיהם.

ורגס יוסה המוכשר באמת היה יכול בהחלט להסתפק בתיאור המקסים של חמודות חוסטיניאנה המשרתת (“יש לה יופי פרואני טיפוסי עם העור הזה בצבע הקינמון ותווי הפנים המחוטבים”, עמ’ 28) ובאזכור הגרביים הירוקים והמגרים של דוניה לוקרסיה (עמ’ 64). מיומנויותיו הלשוניות והספרותיות אכן איפשרו לו לכתוב בפרוטרוט ובדייקנות על מרד הדגדגנים (למן עמ’ 70 ואילך), על אחוריו של פונצ’יטו שהכל רוצים לגעת בו, החל בחבריו המזדקנים של אביו וכלה בכמרים בבית-הספר (עמ’ 128-127) ועל שדי המולטית הנהדרים והמוצקים שהתגלו לדון ריגוברטו הלהוט ולאשתו השוקקת במועדון לילה של פרוצות במקסיקו סיטי (עמ’ 280-274).

אולם נראה כי לדעת הסופר לא די להתמקד ביופיים של אברי הגוף ולתאר בחמדה הדוניסטית את התאווה המתעוררת כדי להשביע את רעב הקוראים. לכן מוצא ורגס יוסה לנכון להלעיט אותנו גם בשפע תיאוריות פסיכולוגיות וסקסולוגיות ובשלל הגיגים מפוטפטים בענייני תרבות, אמנות, פוליטיקה וספרות. אילו היה בכל אלה שביב יצירה מקורית, ריגוש כלשהו שאיננו אורגזמה מזויפת או התלהטות מלא-כלום, ואפילו רק שמץ של חן אמיתי, דיינו. אך עמודי “המחברות של דון ריגוברטו” מנסים למצוא חן בעיני הכל. ההשתדלות המאולצת הזאת להיות לרצונו של כל קורא פוטנציאלי ומאמץ הסרק להשביע את התאבון בפלצנות ולספק את התאווה בשטף מלים אינם עולים יפה. בדיוק מאותם חומרים שוורגס יוסה הפליא לכתוב בהם את “שבחי האם החורגת” הוא מועד ונכשל כישלון חרוץ ביצירתו החדשה.

אגב קריאה במחברות אפשר לנסות לערטל אותן ואת סיפור המסגרת שלהן מיומרות השווא של הסופר – מכוונתו לברוא עולם, לתאר מציאות ולהתייחס בכלים מדעיים וספרותיים לדחף המיני ולמקורותיו הנפשיים. הספר מחולק הן לפרקים והן לקטעי משנה, ולכן הקריאה בו קלה ונוחה. מי שיוכלו לטעום מהספר טיפין טיפין ויצלחו את ים המלל הבלתי-פוסק יצליחו בוודאי למצוא בו גם קטעים רומנטיים חינניים (“פונצ’יטו מתמוגג בדמעות”, עמ’ 103-95) ופסקאות מרתקות וגדושות מתח (“מכתב בעילום שם”, עמ’ 171-161). קוראים שהפער בין המציאות לדמיון קוסם להם יוכלו לתהות על הדמיון בין הביוגרפיה של הסופר לבין הרומאן שכתב, או על היחסים האינטרטקסטואליים הקיימים במערכת הכלים השלובים שבין “שבחי האם החורגת” לבין “המחברות של דון ריגוברטו”. אף על פי כן, לא הדמיון ולא היחסים אינם מפצים ולו במעט את מי שזוכרים לוורגס יוסה את חסד כתיבתו בעבר ואת החוויות המעשירות והמפעימות שהעניק להם בפנימייה הצבאית של “העיר והכלבים”, או במחיצת ה”דודה חוליה והכתבן”.

מאכזב יותר מכל לגלות כי ורגס יוסה מנסה להשתמש בספרות כבנשק נגד אויביו המדומים או האמיתיים. אם כי בפעילותו הפוליטית וגם בכתיבתו הספרותית רכש לעצמו לא רק מעריצים מושבעים, הרי עד כה השכיל בדרך כלל לחסוך מקוראיו את טינותיו והעדיף להתפלמס עם מתחריו ויריביו על דפי העיתונים. בין אם נאפופי הדודה לוקרסיה והדוד ריגוברטו העבירו את הסופר על דעתו, ובין אם התחיל לתת בו את אותותיו התסכול הגובר במרוצת השנים עם התקשחות הגורל והתרככות הזקפה, ורגס יוסה הביא למחברות הבעל והאב הנבגד את מלוא שק שנאותיו, ומי שאינו מוכן להשתתף בצערו או לגלות כלפיו אהדה, נאלץ לכל הפחות להיות שותף לקריאת שרעפיו הרדודים: “כל הנוצץ הוא מכוער. יש ערים נוצצות כמו וינה, בואנוס איירס ופאריס; סופרים נוצצים כמו אומברטו אקו, קרלוס פואנטס, מילן קונדרה וג’ון אפדייק, וציירים נוצצים כמו אנדי וורהול, מטה וטפיס. אף על פי שכולם זוהרים, בשבילי הם מיותרים” (עמ’ 235). נראה כי משגמר לכתוב את כל מה שהיה לו חשוב לכתוב, החליט ורגס יוסה לחדול מיצירה אמיתית ולהתפנות לחיסול חשבונות פרטיים. הרפש שהוא מטיח ביוצרים נוצצים וזוהרים ממנו אינו מכתים איש מהם, אך ביעד הספרותי שהציב לעצמו במחברות של דון ריגוברטו כושל ורגס יוסה ונופל: כמעט כל סוג של פורנוגרפיה עולה לאין ערוך על ספרו המשעמם.



פורסם במדור ספרים, “הארץ”, ב-1 במאי 2003
חזרה לרשימת פרסומים: שירה ומאמרים



Skip to content